כהן ללא חצוצרה?!
בפרשתנו, מְצַוֶה הקדוש-ברוך-הוא את בני ישראל, שאחת לשבע שנים, בשנה שלאחר שנת השמיטה בה שובתים ממלאכת האדמה, יתאספו כל בני ישראל, האנשים והנשים והטף ל'הקהל' בבית-המקדש. היה זה מעמד עוצמתי, בו קורא המלך קטעים נבחרים מספר התורה, כדי לעורר את העם ליראת-שמים.
לצורך קיבוץ העם למעמד הגדול הזה, נדרשו הכוהנים המשרתים בבית-המקדש לצאת לרחובות העיר כשבידיהם חצוצרות ארוכות של זהב ולהריע בהן, וכך להזכיר לכל העם לבוא ל'הקהל' בבית-המקדש1.
חכמי ישראל מתארים את המשימה הזו כדבר חשוב מאד, עד-כדי-כך שאמרו2: "כל כהן שאין בידו חצוצרה של זהב, אומרים: דומה זה שאין כהן הוא!".
נשאלת השאלה: תפקידם של הכוהנים הוא לשרת את ה' בבית-המקדש, ותרועת החצוצרות היא לא יותר מהקדמה והכנה לעבודתם העיקרית. אם כן, מדוע אומרים חכמים שכל כהן שלא מריע בחצוצרה, נראה כאילו אינו כהן?!
לשאוב כוח מהקטורת
להסבר הדברים, יש להקדים ולעמוד על סוד הקטרת הקטורת:
הכהן הגדול מערבב את כל סממני הקטורת, ומקטיר אותם על גבי המזבח, וכך התפזר במקדש 'ריח ניחוח' עדין ונעים במיוחד. הסממנים לא היו ראויים למאכל אדם, ואחד מהם הוא ה'חלבנה' שריחה רע מאוד, ורק על-ידי הערבוב עם שאר הסממנים – הפך ריחה לטוב ונעים.
על-פי החסידות3, עבודת הקטורת מסמלת את מהות תפקידם של הכוהנים. כשם שעל-ידי הקטרת הקטורת, הפכו הכוהנים את ה'חלבנה' שריחה רע, לדבר טוב ונעים4, כך המעיטו הכוהנים את סרחונו של היצר הרע, והשפיעו קדושה בעולם. והדבר משמש נתינת כוח למי שחטא – לעשות תשובה, להתעלות ולהזדכך.
כולנו 'ממלכת כוהנים'
נמצא, כי חלק עיקרי ומרכזי בעבודת הקודש של הכוהנים בבית-המקדש, היה לסייע למי שחטאו – לשוב, להתעלות ולהתקרב אל הקדוש-ברוך-הוא.
לכן, עם בואה של שנת 'הקהל' – בה צריכים כל בני ישראל להתכנס בבית-המקדש ולהתעלות לדרגה רוחנית גבוהה ביותר – מן הראוי שכל כהן שמסור למילוי תפקידו, ייצא לרחובות העיר וישתדל בכל כוחו לאסוף את העם לבית המקדש. ואם כהן מסוים לא עושה זאת, הרי זו הוכחה שחסרה לו מודעות לתפקידו האמיתי.
למעשה, כל בני ישראל נקראים5 "ממלכת כוהנים". ומכאן שאם יהודי נמנע, חלילה, מלהגיש עזרה רוחנית לזקוקים לכך, הוא לא ממלא את תפקידו וייעודו כראוי. ועל כל אחד ואחד מישראל לעזור ולסייע לסביבתו, ולהשפיע על יהודים נוספים להתעלות ולהתקרב אל הקדוש-ברוך-הוא.