'עם' – יחיד או רבים?
לאחר מסע של כשישה שבועות במדבר, הגיעו בני ישראל היוצאים ממצרים, אל הר סיני. ציון דרך שעליו נאמר בתורה "ויבואו מדבר סיני, ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר"1. מדובר על כל בני ישראל, ובכל זאת ההתייחסות היא בלשון יחיד, "ויחן", ולא "ויחנו" בלשון רבים, כמו בתחילת הפסוק. מכך מסיק רש"י שבאותה שעה שררה בין בני ישראל אחדות נפלאה. וכך כותב רש"י2: "ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות, בתרעומות ובמחלוקות".
ונשאלת השאלה:
מה בכלל הקושי בשימוש בלשון יחיד בהקשר זה? נכון שמדובר באנשים רבים, אך כולם יחד מהווים 'עם אחד', וכלפי עַם ניתן להשתמש בלשון יחיד. ויש לכך דוגמאות רבות בתורה, כמו למשל בפסוק "וירא העם וינועו"3, שם התורה משתמשת בלשון יחיד "וירא", כלפי העם כישות אחת, ובלשון רבים "וינועו", כלפי הפרטים כרבים. אם כן, מה גרם לרש"י להסיק כי כאן, בפסוק "ויחן שם ישראל", יש משמעות מיוחדת לשימוש בלשון יחיד?
פעולה זהה, רגשות שונים
ההסבר הוא, כי דברי רש"י נבעו מתוך תובנה שהדברים אינם מקריים. העובדה שלעיתים התורה משתמשת בלשון יחיד, ומתייחסת אל העם בכללותו, ולעיתים בלשון רבים, ומתייחסת אל הפרטים – מדויקת ומכוונת.
ישנו הבדל בין תיאור של פעולה לתיאור של רגש. כאשר מתארים פעולה שנעשתה על ידי העם, משתמשים בלשון יחיד, מאחר ובמעשה בפועל כולם שווים. ואילו כאשר עוסקים ברגשות, לא כולם שווים, ואי אפשר להתייחס לכולם כאחד, ולכן משתמשים בלשון רבים.
ואכן, ניתן למצוא את ההבחנה הזו בפסוק הנזכר, "וירא העם וינועו". ביחס לפעולת הראיה, כולם ראו בשווה, ולכן בהקשר זה מתייחסים לכל העם כאחד, ונאמר "וירא" בלשון יחיד. ואילו בתחושת הפחד והרתיעה שהראיה גרמה, לא כולם היו שווים, ולכן בהקשר זה נאמר "וינועו" בלשון רבים.
אחדות נדירה
כאן, בכתוב "ויחן שם ישראל", על אף שמדובר לכאורה בפעולת החניה אחרי המסע, רש"י סבור שהתורה מתארת את רגשותיהם של בני ישראל בעת החניה. שכן, הפעולה עצמה כבר הוזכרה בתחילת הפסוק, "ויחנו במדבר".
וזה היה הקושי של רש"י: אם התורה מתארת כאן את הרגש, שבו כאמור, לא כולם שווים, אם-כן מדוע נאמר "ויחן" בלשון יחיד?
הקושי הזה הביא את רש"י למסקנה שהשימוש בלשון יחיד, מלמד שהרגשות של בני ישראל לקראת קבלת התורה, היו שווים באחדות נדירה. אחדות שנובעת מהקשר הנפשי המיוחד בין בני ישראל, שהביא אותם להיות "כאיש אחד בלב אחד".

