למה למדים ממיתה משונה?
על-פי התורה, יש מספר עבירות שהעובר עליהם לעיני עדים שראו את מעשיו והתרו בו והעידו על כך בבית הדין, החוטא חייב מיתה.
ולמרות שמדובר ביהודי שחטא חטא חמור עד כדי-כך שהתחייב מיתה, התורה מְצַוָה לשמור על כבודו.
לכן, לאחר המתת החוטא, יש לתלות את גופתו על עץ – כדי להרתיע אחרים מלחטוא – אך חובה להוריד את הגופה מהעץ לפני החשיכה ולקבור את המומת בו-ביום, ככתוב: "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא".
מכך שהתורה לא מסתפקת בחיוב להוריד את גופת המת מהעץ, אלא מוסיפה ואומרת שמוטל על בית-הדין לקברו, למדו חכמי ישראל את החובה לקבור כל יהודי שהלך לעולמו בקבורת ישראל1.
נשאלת השאלה: מספר האנשים הנהרגים על-ידי בית-הדין היא קטנה מאד – עד-כדי-כך, שחכמים אמרו כי בית-דין שהורג אדם אחת לשבעים שנה נחשב לתופעה חריגה2. אם כן, מדוע מצאה התורה לנכון ללמד על קבורת ישראל דווקא במיתה החריגה והנדירה הזו?
מיתה שמזככת ומכפרת
ההסבר הוא, שכאשר יהודי נכשל בחטא חמור ובית-הדין גוזר עליו מיתה, אין הכוונה להעניש אותו ולייסרו על חטאו. הריגתו מביאה לזיכוך ולטהרה של נשמתו, ובכך מתכפר חטאו – וחלקו לעולם-הבא נשמר3.
כך גם במקרה שבית-הדין גוזר על עובר עבירה, מלקות. אין הכוונה לעונש בייסורים אלא המלקות נועדו לשלימות הכפרה4.
'תורת חסד' ונועם
ואולם, היה מקום לומר שרק מוות על-ידי בית-דין במקרה של חטא ועוון, הוא מוות שמטהר את הנשמה ומביא את האדם לכפרה מוחלטת. ואילו מותו של יהודי שנפטר בערוב ימיו במיתה טבעית, לא קשור למעשיו ואיננו חלק מהליך של כפרה.
כדי לשלול את הטעות הזו, רומזת לכך התורה דרך מִצְוַת הקבורה של כל יהודי בפסוק המדבר בקבורת הרוגי בית-דין. שכן, לאמיתו של דבר, כל פטירה של יהודי, מהווה הליך של טיהור וזיכוך שבעקבותיו יוכל היהודי להתעלות ולהתרומם מתוך נפש טהורה.
הדבר ממחיש ומדגיש עד כמה התורה היא 'תורת חסד' ו"דרכיה דרכי נועם", כך שגם מי שחטא בחטאים חמורים, מותו הוא תהליך שנועד לזכך את נפשו כדי שיוכל להתעלות מעלה בטהרה.