אבי המִצְוָה
בפרשת השבוע מְצַוֶה הקדוש-ברוך-הוא את אברהם אבינו למול את עצמו. למעשה, זו המצווה הראשונה ממצוות התורה שהקדוש-ברוך-הוא מְצַוֶה את אברהם אבינו לקיים.
מעניינת העובדה, שבריתו של אברהם אבינו חשובה עד-כדי-כך שבברכה שמברכים בכל 'ברית מילה', מזכירים את הברית של אברהם אבינו, ונוסח הברכה הוא:1 "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו, וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".
ונשאלת השאלה: הרמב"ם כותב ומזהיר2, “אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו עליו-השלום מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקדוש-ברוך-הוא צִוָה אותנו על-ידי משה רבינו שנמול". כלומר, 'ברית המילה' אותה עורכים בני ישראל, איננה בעקבות מילת אברהם אלא מתוקף המצווה שהקדוש-ברוך-הוא צִוָה אותנו על-ידי משה רבינו.
אם-כן, מדוע מזכירים בנוסח הברכה של כל 'ברית מילה' בכל הדורות, את הברית של אברהם ואומרים "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"?
הצעד האמיץ
אברהם אבינו היה היהודי הראשון בעולם שהאמין בקדוש-ברוך-הוא ובטח בו ביטחון מוחלט. לאמונתו היו השלכות גורליות, והוא נדרש לא פעם למסור את נפשו ולסכן את עצמו בייסורים ובסכנת מוות – למען קידוש שם שמיים בעולם3.
לאחר שאברהם אבינו עשה זאת, והיה החלוץ הראשון במסירות-נפש לשם קיום רצונותיו של הבורא, קל יותר לנו, בני ישראל בדורות הבאים, לקיים את רצון ה' ולמסור את נפשנו על כך. הקושי הגדול ביותר הוא להיות הראשון שעושה את הצעד האמיץ של מסירות-נפש, ואילו לבאים אחריו, כבר קל יותר.
ראשון בקושי, ראשון באמונה
נקודה זו נכונה לגבי מרבית מצוות התורה, אותם קיימו אבותינו, דבר שמקל עלינו את העבודה במידה רבה.
יוצאת מן הכלל מצוות 'ברית מילה'. במצוות 'מילה', התינוק בן שמונת הימים, חווה כאב פיזי בעוד שאינו מבין דבר, וכמובן שאינו מודע לכך שגם אבותיו בדורות הקודמים קיימו כבר את המִצְוָה זו. לכן, במצוות 'מילה', חווה כל תינוק את הקושי בדיוק כמו היהודי הראשון שקיים את המִצְוָה מבלי לחוש הקלה המבוססת על כך שאבותיו ואבות אבותיו כבר קיימו מצוה זו.
זו הסיבה שאנו מזכירים ב'ברכת המילה' את אברהם אבינו:
קיום המצוה אכן נובע מהציווי של הקדוש-ברוך-הוא למשה רבינו, אך עם זאת בברכת המצוה אנו מזכירים את אברהם אבינו. בכך ניתן ביטוי שקיום מצוות 'מילה' בבשרו של כל יהודי בכל הדורות, הוא בדיוק באותו קושי ובאותה האמונה כמו אצל אברהם אבינו, הנימול הראשון.