קללות נמרצות
בפרשת השבוע מסופר על חטא 'עץ הדעת'1. הקדוש-ברוך-הוא ציווה את האדם הראשון וחוה אשתו לבל יאכלו מ'עץ הדעת', אך הנחש הערמומי שכנע את חוה בטענות שונות לאכול מהעץ, תוך הבטחה שלא יקרה שום רע כתוצאה מכך. חוה שמעה בקולו ונכשלה בחטא החמור, כשהיא גוררת אחריה גם את בעלה.
הקדוש-ברוך-הוא כועס על הנחש ועל מעשיו, ומעניש אותו קשות: הידיים והרגליים שהיו לנחש בבריאת העולם – יוסרו לחלוטין והוא ילך על גחונו. בנוסף, כל מה שיאכל יהיה בטעם עפר. וזה עוד לא הכל.
נשאלת השאלה: מסיפור התורה על חטא 'עץ הדעת', עולה כי לפני החטא היה לנחש עוד יתרון חשוב מאד – יכולת הדיבור2. מטבעו, הנחש היה מסוגל לדבר ולנהל שיחה עם בני האדם. ובעקבות מעשיו הרעים, גם היכולת הזו ניטלה ממנו. אם-כן, מדוע העונש הזה לא נזכר בתורה בין העונשים שהוטלו על הנחש?
עונש זהה למעשה החטא
ההסבר טמון בלשון הפסוק: "כי עשית זאת":
העובדה שהקדוש-ברוך-הוא מזכיר לנחש ומדגיש שהעונשים מגיעים לו כתוצאה מכך ש"עשית זאת", מוכיחה שהעונש יהיה בַכוח שבאמצעותו השתמש הנחש, ודרכו עשה זאת – יכולת הדיבור. ומאחר שנטילת יכולת הדיבור רמוזה כבר במילים אלו, אין צורך שהקדוש-ברוך-הוא יחזור על כך שוב.
ועדיין יש לתמוה: בשונה מרוב חיות השדה שמסוגלות להשמיע קולות כאלה או אחרים, מהנחש ניטלה לא רק היכולת לדבר, אלא הוא לא מסוגל אפילו להוציא קולות כמו יתר החיות. מדוע הענישו הקדוש-ברוך-הוא גם בכך?
מידה כנגד מידה
תשובה לשאלה זו, מסתתרת בלשון הפסוק המתאר את הנחש לפני מעלליו3: "והנחש היה ערום מכל חית השדה". כלומר, הערמומיות של הנחש הייתה יותר מכל בעל-חיים אחר. ורש"י מפרש כי מאחר שערמומיות הנחש – שהייתה במידה רבה יותר מזו של כל בעלי-החיים – היא זו שסייעה לו במעשיו הרעים, לכן העניש אותו הקדוש-ברוך-הוא להיות "ארור מכל" – מקולל יותר מכל בעלי החיים.
לכן נטל הקדוש-ברוך-הוא מהנחש גם את יכולת הדיבור וגם את האפשרות להשמיע קול כלשהו, כי בכך הפך הנחש ל"ארור" מכל חיות השדה – מידה כנגד מידה.
ויש כאן מסר מופלא:
אם בעקבות חטא אחד, הפך הנחש מ"ערום מכל חיות השדה" ל"ארור מכל", אין ספק שבאמצעות מעשה חיובי אחד, ניתן להגיע להישגים גדולים מאד בכיוון הטוב, ועד להפיכת העולם כולו למקום יותר מואר ויותר חיובי.