למה דווקא שלושה אלו?
פרשת השבוע פותחת בדבר ה' למשה רבינו: "אמור אל הכוהנים בני אהרן, ואמרת אליהם לנפש לא ייטמא בעמיו". בציווי זה מטילה התורה על בני אהרן, ועל כל הכוהנים לדורותיהם, איסור להיטמא בטומאת מת.
ועל כפל הלשון "אמור אל הכוהנים ואמרת אליהם", מפרש רש"י: "אמור… ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, הכפילות היא כדי להורות לכוהנים המבוגרים לחנך את הכוהנים הקטנים, שאף הם יזהרו לא להיטמא.
למעשה, ההוראה לחנך את הקטנים לשמור על איסור, מופיעה בשלושה מקומות בתורה: באיסור אכילת שרצים1, באיסור אכילת דם2 ובענייננו. ונשאלת השאלה: מהו הטעם לכך שדווקא בשלושה איסורים אלו, מודגש ציווי על חינוך הקטנים?
אין מחונך אבוד
ההסבר הוא שהתורה שמה דגש על נושא החינוך דווקא בשלושת הנושאים הללו, כדי להורות לנו שלושה כללי יסוד חשובים בחינוך.
א) איסור אכילת שרצים: השרצים האסורים נקראים 'שקצים', כי 'נפשו של האדם קצה בהם'3, ובני אדם נורמטיביים סולדים מאכילת הדברים המאוסים הללו.
לכן, מי שאוכל שרצים, למרות הסלידה הטבעית מהם, עובר עבירות כדי 'להכעיס' את הקדוש-ברוך-הוא. היה מקום לטעות ולחשוב כי מאחר שמדובר במי שעובר עבירות לא להנאתו ולמלא את תאוות לבו, אלא בכוונה להכעיס את בורא העולם, אין שום אפשרות להחזירו לדרך הישרה. אומרת התורה: גם את מי שעובר עבירות שלא לשם הנאה אלא 'להכעיס', כאוכל שרצים, ניתן לחנך ולנתב לתשובה.
ב) איסור אכילת דם: בני ישראל היו 'רגילים ושטופים בדם'4. הם אכלו דם בדרך קבע, והיו רגילים בכך. גם כאן היה אפשר לחשוב בטעות כי מי שהורגל מאד לתאווה מסוימת והדבר הפך אצלו לשגרה, כבר לא ניתן יותר לנתבו לדרך הישרה. אומרת התורה: גם את מי שהתרגל להיות שקוע בתאוות ולהתנהג בהנהגות שליליות, ניתן לחנך ולהעמיד בקרן אורה.
חינוך לאמונה על-שכלית
ג) דיני טומאה: דיני טומאה וטהרה הם חוקים על-שכליים שאינם מובנים בשכל אנושי. הטומאה אינה 'לכלוך' אלא מצב רוחני, וכל מושגי הטומאה והטהרה הם חוק אלוקי שאינו ניתן להסברה הגיונית. בהקשר זה, עשויה להיות מחשבה שניתן לחנך ילד קטן רק למצוות שיש להן הסבר שיובן ויתקבל במוחו של הילד, אך לא ניתן לחנכו לענייני אמונה על-שכליים. אומרת התורה: הכוהנים הבוגרים חייבים לחנך את הקטנים לדיני טומאה וטהרה, על-אף שהם ענייני אמונה על-שכליים. שכן, כל יהודי הוא מאמין, ועלינו מוטל רק לגלות ולהאיר את האמונה שקיימת בו.