ממחרת השבת – הפסח
"וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות תהיינה". בתלמוד מסופר1 שחכמי ישראל ניהלו ויכוח סוער עם כת ה'בייתוסים' על משמעות המילים "ממחרת השבת". לחכמי ישראל הייתה מסורת שהכוונה ליום שלמחרת חג הפסח. ואילו ה'בייתוסים' טענו שהכוונה ל'מחרת השבת' במובן המילולי, כך שלשיטתם ספירת העומר מתחילה תמיד ביום ראשון בשבוע שלמחרת השבת הראשונה שלאחר חג הפסח.
נשאלת השאלה: ברור שהצדק עם חכמי ישראל, שפירשו את הפסוק לפי מה שקיבלו מדור לדור, עד משה רבינו ששמע זאת מפי השכינה, אך מדוע לא אומרת התורה "ממחרת הפסח" אלא "ממחרת השבת", ונותנת מקום לפירוש מוטעה?
משימה על-טבעית
להבהרת הדברים, יש לעמוד על המשמעות הרוחנית הפנימית של ספירת העומר:
הביטוי 'ספירת העומר' הוא מלשון אבן 'ספיר' – אבן טובה הנוצצת ומאירה. במשך ארבעים ותשעה הימים של ספירת העומר, על האדם לעדן את מידות ותכונות נפשו. להתייגע ולזכך את עצמו עד שמידותיו יהיו מידות טובות ומאירות. זו המשימה הרוחנית-נפשית של ספירת העומר. 'לספור' ולהאיר את כל פרטי תכונות הנפש השליליות באור קדוש, טוב וחיובי.
כיצד ניתן לעשות זאת? הרי התכונות השליליות של המידות הן טבעיות, ואם כן, כדי לשנות ולהפוך אותן נדרשת יכולת על-טבעית?
לשם כך ניתנה היכולת לשאוב בימים אלה כוחות עליונים, מדרגה קדושה ונעלית ביותר.
לפי הקבלה2, המידות העליונות הן במספר שבע, ובכל יום מימות השבוע מאיר אור אלוקי בהתאם למידה המאירה באותו יום. כמובן, ביום השבת שהוא היום הקדוש ביותר בשבוע, מאיר אור אלוקי נשגב, נעלה יותר מהאורות של כל השבוע.
מקור הכוח לתיקון המידות
מעבר לדרגות הקדושה הללו, שכאמור השיא שלהן הוא בשבת, קיימת דרגת קדושה עליונה עוד יותר, שלא נמנית על שבע המעלות האמורות. זו דרגה של אור אלוקי גבוה ונעלה ביותר. עד כדי כך, שמרוב מעלתו וקדושתו הבלתי מוגבלת, אינו נמנה על שבע מעלות הקדושה הרגילות – אלא ניצב מעליהן.
דרגה עליונה זו, נרמזת במילים 'ממחרת השבת'. כלומר, דרגת קדושה שמעל ומעבר לשבע המידות המאירות בשבעת ימי השבוע. זה המקור ממנו ניתן הכוח לעידון, תיקון וזיכוך מידות ותכונות הנפש בימי ספירת העומר.
לכן אומרת התורה "ממחרת השבת" (ולא "ממחרת הפסח") – לרמוז שבספירת העומר ניתן כוח מיוחד 'ממחרת' – מעל, 'השבת' – שבעת המידות המאירות בשבעת הימים.

