רמזים ללימוד זכות
תחילתו של ספר דברים הוא נאום של משה רבינו שהחל בא' בשבט והסתיים ביום פטירתו, ז' באדר. בדבריו, מוכיח משה את בני ישראל על חטאיהם במדבר ועל חוסר הכרת הטוב לקדוש-ברוך-הוא על החסדים הרבים שעשה להם מיציאת מצרים ועד עכשיו.
הספר פותח בפסוק "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב".
במבט ראשון, אלו הם שמות של מקומות במסלול מסעם של בני ישראל בדרכם לארץ ישראל.
אך חכמים גילו לנו1 שמשה רבינו מונה את המקומות הללו, כי כל אחד מהם רומז לחטא של בני ישראל במדבר.
אומר על כך רש"י, שהתורה מזכירה את חטאי בני ישראל ברמזים, מפני "כבודן של ישראל". אולם, בשמות אלו רומזת התורה גם 'לימוד זכות' נפלא על בני ישראל, כדלהלן.
צמאון במדבר השמם
המקום הראשון המוזכר בפסוק הוא "במדבר", והחטא הנרמז במילה זו הוא התלונות של בני ישראל על המחסור בלחם במדבר. כזכור, הם זעקו אל משה ואהרן – "כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, להמית את כל הקהל הזה ברעב?!"2.
לאמיתו של דבר, המילה "במדבר" עצמה מכילה גם 'לימוד זכות' על ישראל. על המדבר נאמר שהוא "הגדול והנורא, נחש, שרף, ועקרב, וצמאון אשר אין מים"3. וכיון שבני ישראל שהו במקום שיש בעלי-חיים טורפים ומזיקים שהיה גם מקום שאין בו מים, מובן מכך שנאלצו להתמודד עם הצמא שהוא ניסיון קשה, ואין להאשים אותם על התלונות שהשמיעו באותה שעה. גם "מול סוף", מזכיר את התלונות של בני ישראל כשעמדו מול ים-סוף, ואמרו "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?!"4.
וגם כאן, המילים "מול סוף" רומזות למצב בו היו בני ישראל באותה שעה. מולם ים-סוף הומה בגליו, ומאחוריהם המצרים מתקדמים במהירות במטרה לפגוע בהם ואין לעם ישראל יכולת מילוט. לכן, שוב אין להאשים אותם על תלונתם.
בגלל הכסף והזהב
המקום האחרון הנזכר בפסוק הוא "ודי זהב". שם זה מסמל את החטא בעגל הזהב. אמנם, למעשה לא קיים מקום בשם זה , והתורה משתמשת בשם זה כדי לרמוז על שפע הכסף וזהב שהיה ברשותם של ישראל5. ואף זה בה ל'לימוד זכות' – הרכוש הרב שהיה בידיהם בלבל אותם והם לא הצליחו לעמוד בניסיון הקשה ונכשלו בחטא העגל.
נוכחנו לראות, כיצד מקפידה התורה שומרת על כבודם של ישראל. ומכאן נוכל ללמוד עד כמה עלינו להימנע מכל דיבור שלילי על יהודי, להיזהר בכבודו וללמד עליו זכות בכל מצב.