זעקת העם ושוטריו
לאחר שהאלוקים התגלה למשה רבינו בסנה הבוער, והטיל עליו את משימת חייו, להוציא את עם ישראל מארץ מצרים, משה יצא לדרך. הוא בא לפני פרעה מלך מצרים, ומסר לו את הדרישה האלוקית לשחרר את בני ישראל: "כה אמר ה' אלוקֵי ישראל, שלח את עמי וְיָחֹגּוּ לי במדבר"1.
פרעה הגיב בהתרסה: "מי ה' אשר אשמע בקולו לְשַׁלַּח את ישראל?". יתר על כן: פרעה תלה את הסיבה לכך ששניים מבני העבריים, משה ואהרן, הגיעו לארמונו, בכך2 שהשעבוד של עם ישראל רפוי, ולא מספיק קשה וכבד, מה שמאפשר להם לעסוק בהתגלויות רוחניות וחזיונות.
בשלב זה, פרעה פקד על הממונים על אספקת חומרי הבנייה שבאמצעותם עסקו בני ישראל בבנייה בפרך, כי מעתה לא יסופקו עוד חומרים המאפשרים את עשיית התבן לייצור הלבֵנים, אך כמות הלבנים שעל בני ישראל ליצור, לא תפחת. כך השעבוד של בני ישראל החמיר, והפך להיות קשה מנשוא.
שוטרי ישראל שהיו אמונים על מכסת העבודה, התלוננו בפני משה, שבגלל פנייתו לפרעה - העול על בני ישראל רק הוכבד.
בעקבות זאת, משה רבינו קובל כלפי הקדוש-ברוך-הוא: "למה הרעותה לעם הזה?!"
הייתכן שמשה מתלונן?!
ויש לתמוה: כיצד ייתכן שמשה רבינו, מודל המנהיגות היהודי האולטימטיבי, המסמל יותר מכל, אמונה ודבֵיקות מוחלטת בבורא, יהרהר אחר הנהגתו של הקדוש-ברוך-הוא ויבוא בתלונות כלפי מעלה? כדי להבין נכון את שאלת משה ותשובת הקדוש-ברוך-הוא המתמקדת בגאולה ההולכת וקרבה3, יש לראות את האמונה היהודית במבט מעמיק יותר.
"בני ישראל, הם מאמינים בני מאמינים"4, קובעים חז"ל. בכל אחד מבני ישראל, חבוי גרעין אמונה עוצמתי, ובוודאי שמשה רבינו ירש את כוח האמונה מאבות האומה. אך למול גודל הרגע, לא היה די באמונה בלבד. בני ישראל עמדו מול אתגר עצום של התמודדות עם גלות מחרידה, שאיימה לפורר אותם גשמית ורוחנית.
אמונה בעמל
כדי שבני ישראל ישרדו את הגלות, ייגאלו ממצרים ויזכו לקבל את התורה, היה על משה להחדיר את האמונה בתודעתם. להפוך אותה למשהו ששייך להם. לדבר שהם עצמם עמלו עליו, והפך חלק בלתי נפרד מהם.
הדרך להגיע לידי כך, עוברת דרך חיפוש ובירור פנימי. מתוך כך, משה שואל את הקדוש-ברוך-הוא את שאלתו 'למה הרעותה'. ומתוך כך, הוא גם זוכה לתשובה: בעבודה רוחנית עקבית וחזקה, בני ישראל יזכו לגאולה, ויעלו לדרגה רוחנית גבוהה יותר, והכי חשוב - בכוחות עצמם5.