למה מוותרים על הנחל?
בחג הסוכות יש לאגוד יחד ארבעה מיני צמחים וליטול אותם למצווה, כנאמר בפרשתנו: "ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל".
חכמים דייקו בלשון הפסוק, ולמדו מכאן שורה של הלכות במצווה זו. למשל, האתרוג שנאמר בו 'פרי עץ הדר' – צריך להיות 'הדר'1. הלולב שנאמר בו 'כפות תמרים' – צריך להיות 'כפוּת', שעליו מחוברים ולא נפרדים2. הדס שנאמר בו 'ענף עץ עבות' – צריך להיות 'עבות' ומרובה בעלים3.
נשאלת השאלה: לגבי הערבה מפורש בפסוק "ערבי נחל". אם כן, מדוע לא דייקו מכאן חכמים שרק ערבה שצומחת על שפת הנחלים כשרה, אלא מכשירים ערבה שצומחת בכל מקום4?
אחדות מלאה
במדרש נאמר5 שארבעת המינים מסמלים ארבעה סוגים בבני ישראל. האתרוג שיש בו גם ריח וגם טעם, מסמל יהודים שגם לומדים תורה (טעם) וגם מקיימים מצוות (ריח). הלולב הצומח בעץ התמר שיש לו טעם, רומז ליהודי הלומד תורה מבלי לעסוק במצוות. ההדס הריחני, שאין בו טעם, מסמל את היהודי העוסק במצוות ללא לימוד תורה. והערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, רומזת ליהודי שאין בו לא תורה ולא מצוות.
בחג הסוכות, מצוה לאגוד ולחבר את כל ארבעת המינים יחד. כך ניתן ביטוי לאחדות ולקשר העצמי שיש בין כל עם ישראל, מבלי הבדל מה מעשיו ומה מעמדו של כל אחד מהם. גם יהודי שאין בו לא תורה ולא מצוות כלל, מתאחד יחד עם כל העם כולו.
לא מוותרים על אף אחד
לפי זה מובן, מדוע אין הכרח שהערבה תצמח על שפת נחל:
ערבה הגדלה על-יד נחל, מסמלת קשר מסוים לתורה ומצוות. ואילו לפי האמור, ייחודה של הערבה הוא הקשר הפנימי והנשמתי של יהודי עם הקדוש-ברוך-הוא. קשר שלא בא לידי ביטוי בשום מעשה.
ואכן, למעשה לא ניתן לקיים את מצוות ארבעת המינים ללא ערבה, גם אם שלושת המינים האחרים קיימים, כי כל יהודי, בכל מצב, יקר כמו יהלום – ואין לוותר על אף סוג בבני ישראל.
והמסר חד וברור: יש להתחבר ולהתאחד עם כל יהודי ויהודי, מבלי להביט על מעמדו ומצבו הרוחני. כמו שלא ניתן לקיים את מצוות החג ללא האתרוג, כך בדיוק לא ניתן לקיימה ללא ערבה.