את מה שכח משה?
בתחילת הפרשה, פונה משה רבינו אל בני ישראל ואומר: "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא". כלומר, משה חש שאינו מסוגל עוד לשמש כמנהיג העם ולהכניסם לארץ ישראל.
על כך מפרש רש"י, כי משה רבינו לא מתכוון לחולשה גופנית – שכן התורה מעידה שאפילו ביומו האחרון לא הייתה בו שום חולשה כזו או אחרת1. אלא כוונתו של משה הייתה, לתחושה של חולשה ורפיון בלימוד התורה, ובלשון רש"י: "שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה".
ונשאלת השאלה: כיצד ייתכן שנסתמו ממשה רבינו דברי התורה, הרי מיד לאחר מכן ממשיך משה, לאורך שלוש פרשיות, להשמיע לעם ישראל דברי תורה?
תחושה שהמנהיגות הסתיימה
את הסבר הדבר, ניתן למצוא בדיוק לשונו של רש"י:
רש"י כותב: "שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה". כלומר, לא כל דברי התורה נעלמו ונשכחו ממשה רבינו, אלא רק 'מסורות ומעיינות החכמה'. והכוונה, לתוספות שנאמרו לו בהר סיני בעל-פה והפלפולים בעומק הלימוד.
במצב שנוצר, היה משה יכול להמשיך וללמד את עם ישראל את התורה שבכתב, מבלי לפלפל ולחדש, כי יכולת הלימוד אכן לא ניטלה ממנו לחלוטין.
ואולם, למרות שמשה רבינו היה יכול להמשיך וללמד תורה את בני ישראל, הוא חש שתפקידו כמנהיג הדור הסתיים.
אין שינוי בתורה
הסיבה לכך נעוצה בדברי חכמים על משה רבינו "פני משה – כפני חמה"2. כלומר, כשם שהשמש לעולם לא נחלשת, וגם אחרי אלפי שנים אין בה שום חסרון או גרעון, כך גם משה רבינו. כל עוד הוא משמש כמנהיג ישראל, אין בו כל שינוי.
לכן, כאשר משה רבינו גילה שחל שינוי בלימודו, הוא הבין מיד שתפקידו הסתיים, והגיעה העת להעביר את שרביט המנהיגות ליהושע בן-נון.
לפי תורת הסוד, לכל יהודי יש ניצוץ מנשמת משה רבינו3. לכן אמרו חכמים4 שכל השוכח דבר שלמד בעבר מפאת זלזול וכדומה, מסכן את חייו כביכול, כי החיים האמיתיים של יהודי הם לימוד התורה. חולשה וחיסרון בתורה, גם על-ידי שכחה, קשורים במהות החיים.