התאום המתפרץ
ליהודה בן יעקב אבינו, ותמר – נולדו תאומים שנקראו בשמות זרח ופרץ.
על לידתם של השניים, מסופר בתורה כי בתחילה זרח הוציא את ידו מרחם אמו. המיילדת מיהרה לקשור על ידו חוט אדום, לסימן היכר שהוא הבכור. ואולם אחיו התאום לא נשאר חייב, וגרר את זרח בחזרה לבטן אמו ויצא ראשון. כאשר תמר ראתה את ההתפרצות של האח, היא קראה את שמו "פרץ".
כידוע, כל סיפורי התורה מכילים הוראה ומסר נצחיים לבני ישראל בכל הדורות. אם כן, מה ניתן ללמוד מסיפור הלידה והריב של זרח ופרץ, ביציאתם לאוויר העולם?
צדיקים ובעלי-תשובה
לפי פנימיות הדברים, בתיאור לידתם של פרץ וזרח, רומזת התורה לסדר הראוי בעבודת ה':
על-פי הקבלה1, זרח ופרץ נמשלים לשמש וירח. השמש זורחת ושוקעת כל יום בצורה קבועה, ללא שינויים מיום ליום. ואילו הירח משתנה מעת לעת – מתמעט, מאיר במילואו ושוב מתמעט.
בעבודת ה', השמש והירח מסמלים את עבודת הצדיקים, אל מול עבודת בעלי-התשובה2. הצדיקים עובדים את ה' בצורה עקבית ושיטתית ללא נפילות. כמו השמש שמהלכה קבוע ללא שינויים. לעומתם, בעבודת בעלי-התשובה יש נפילות ועליות. כמו הירח שמתמעט ונעלם – וחוזר להאיר.
גם בשמותיהם של השניים, יש הקבלה לשני סדרי העבודה הללו. זרח רומז לעבודת הצדיקים – כמו השמש שזורחת ומאירה. ואילו פרץ רומז לעבודת בעלי-התשובה – שפורצים ומתעוררים בתשובה3.
מי ראשון?
לאמיתו של דבר, שתי הדרכים ראויות, ולכל אחת מהן יש יתרון המיוחד לה. עבודת הצדיקים מתייחדת בעקביותה ובטוהר שבה. ואילו עבודת בעלי-התשובה מתייחדת בחיות רבה, באמצעותה הם פורצים הגבלות.
סדר העבודה האידיאלי הוא עבודת הצדיקים – ללמוד תורה ולקיים מצוות באופן סדיר ועקבי, ולעולם לא להתפתות ליצר-הרע.
לכן בתחילה היה צריך זרח לצאת ראשון. כי לכתחילה, על-פי הסדר הראוי, עבודת ה' אמורה להיות עבודת הצדיקים המאפיינת אותו.
ואולם מכורח העובדה שיש יצר-הרע שמנסה ללא הרף להכשיל ולפתות, עלול האדם לפעמים להיכשל בחטא, ועליו לעסוק בעבודת התשובה. לכן גרר פרץ את ידו של זרח פנימה, בנימוק שעבודת ה' צריכה להיות גם בדרך העבודה של בעלי-תשובה – בהתפרצות והתעוררות תשובה.