מקרה נדיר ומקרה תדיר
בפרשתנו מופיעים, בין השאר, דיני קורבן 'חטאת' המכפר על חטא בשוגג, כאמור: "נפש כי תחטא בשגגה".
אם נשים לב לסדר הדברים בו נאמרו דיני החטאת, נבחין בדבר פלא:
תחילה מפרטת התורה את דיני הקורבן של 'הכהן המשיח' (כהן-גדול שנמשח בשמן מיוחד) שחטא בשוגג1; אחר-כך, את הדינים של חטא שחטאו בשגגה כל עדת ישראל2; לאחר-מכן, דיני נשיא שבט שחטא3; ולבסוף את הדינים של אדם רגיל שחטא4.
לכאורה, המאורע המצוי ביותר הוא אדם רגיל שחטא, והיה מהראוי לכתוב תחילה את המקרה הפשוט והרגיל, ורק אחריו את הדינים הנדירים. זאת, בהתאם לכלל "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם"5. כלומר, כאשר צריך לבחור מה להקדים מבין שני דברים, שהאחד הוא מצוי ורגיל – והשני נדיר, צריך להתחיל בתדיר. אם כן, מדוע פותחת התורה את דיני החטאת בדין הנדיר של 'הכהן המשיח' שחטא?
יום המשיחה
ביאור הדברים:
ספר 'ויקרא' פותח במילים6 "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור". מסתבר שמאורע זה אירע מיד לאחר המסופר בסיומה של הפרשה הקודמת, פרשת 'פקודי' החותמת את ספר 'שמות'.
בסיום פרשת 'פקודי', מדובר על יום הקמת המשכן – א' בניסן. עד לתאריך זה, לא היה ברשותם של בני ישראל שמן המשחה, ורק ביום זה הם השתמשו לראשונה בשמן המשחה כדי למשוח את הכהן הגדול.
זכות קדימה לחידוש
זו הסיבה לכך שהתורה פותחת תחילה בדיני 'הכהן המשיח' שחטא, לפני דיני אדם רגיל מהעם שחטא:
בדרך כלל, אכן יש לנהוג לפי הכלל "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם"7. אולם, כאשר יש לפנינו דבר חידוש שמעולם לא התממש, וכעת נוצרה האפשרות לעשותו, תהיה לו 'זכות קדימה' אפילו על הדבר התדיר והרגיל.
לכן, כיוון שביום זה נמשח הכהן הגדול בשמן המשחה בפעם הראשונה, פתחה התורה תחילה בדינים אלו הנוגעים לחידוש של אותו היום. לאחר מכן, אחרי הפתיחה בדינו של הכהן המשיח, שהוא מושג שהתחדש בו ביום, היא ממשיכה בסדר הדרגתי ממקרה נדיר זה למקרים הפחות נדירים, עד למקרה המצוי של אדם רגיל.

