מה משמעות הציווי על הקדושה?
בפרשת השבוע, מופיע פירוט הדברים האסורים על הנזיר1. באופן כללי, אסור לנזיר לאכול ענבים ולשתות יין, חובה עליו לגדל שער, ואסור לו להסתפר. וכן אסור לו להיטמא בטומאת מת.
תוך כדי פירוט של האיסורים הללו ודיניהם, התורה מטילה על הנזיר ציווי כוללני: "קדוש יהיה".
ונשאלת השאלה: מהי משמעותו של ציווי זה, ומה למדים ממנו הלכה למעשה?
התנזרות – לא עדיפות ראשונה
להבהרת העניין, יש לעמוד על מהותו של מושג הנזירות.
הנשמה יורדת לעולם הזה, כדי לעבוד את ה' – לקיים את מצוותיו, להימנע מלחטוא או לעבור על רצונו, וליישם את רצון הבורא2. אולם, קשיים רבים נערמים בדרך למילוי התפקיד, והאדם נאלץ להתמודד עם ניסיונות מרים ותאוות חומריות, שעומדים כמחסום בדרך לעבודת ה' כראוי.
הנזיר מעוניין לחדול מהמלחמה. הוא מסמל את היהודי שאין לו כוח להתמודד עם הניסיונות הקשים, והוא נכשל בהם פעם אחר פעם. לכן הוא מחליט להתנזר מכל מגע עם הגשמיות – הוא לא יביט על מראהו ויגדל את שערו בצורה פרועה, לא ישתה יין וכך לא יבוא להוללות ודברים בטלים, וגם ייבדל לחלוטין מטומאת מת.
דרך זו של התמודדות עם הנסיונות שמציב העולם, עשויה להצליח, אבל היא איננה מיישמת כראוי את מטרתנו בעולם הזה. הקדוש-ברוך-הוא לא מעוניין שהיהודי ייבדל לחלוטין מגשמיות העולם הזה, אלא רצונו הוא שישתמשו עם העולם ומה שיש בו – לענייני קדושה וטוהר.
קדושה תורשתית
לכן התורה כותבת ציווי כל-כך כללי, בתוך הדינים המפורטים של הנזיר:
יש כאן מסר שאמנם הנזירות וההיבדלות הם מתוך כוונה טובה וחיובית, אך אין זו המטרה. תכלית הבריאה היא שהיהודי יקיים את הציווי 'קדוש יהיה'. כלומר, ההימנעות ממעשים שליליים וההתגברות על כל הניסיונות, לא תהיה מתוך החלטה קשה, אלא להיפך, מתוך תחושת קדושה ועליונות.
מי שיקיים בעצמו את הציווי 'קדוש יהיה', יחוש וירגיש את הקדושה בה הוא ניחן, ולא יצטרך למלחמות קשות כדי להתגבר על הניסיונות ולהימנע מחטאים. ברגע שיבואו לידו מעשה אסור או תאווה לחומרנות, הוא ייזכר מיד שמתוקף קדושתו המיוחדת, מצופה ממנו שלא ייגרר לטומאה ולמעשים נחותים.
זו גם הדרך הרצויה בחינוך ילדים – ללמד אותם על צור מחצבתם ועל קדושת העם. כך תחדור ותיקבע הקדושה בליבם, והם יחושו חובה מוסרית להתנהג כראוי.