מה המקור לדברי הרמב"ם?
בפרשתנו נאמר הציווי לעשות שתי חצוצרות כסף, ולתקוע בהן בזמנים קבועים – "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצוצרות". אומרים על כך חכמים1 שהמילים 'ביום שמחתכם' מוסבות על השבתות, ו'מועדיכם' הם החגים.
עם זאת, לפי ההלכה, בעוד שלגבי יום השבת לא נקבעו גדרים והלכות מיוחדות של שמחה, בחגים יש ציוויים ברורים ומפורשים לגבי השמחה בימים אלה – הלכה למעשה.
למשל, הרמב"ם בספרו כותב, ששמחת החג מתבטאת במיוחד בהבאת קרבן שלמים לכבוד החג, ובנוסף לכך חובה לשמוח בחג בבשר ויין2.
ונשאלת השאלה: מה המקור לדברי הרמב"ם שעיקר השמחה בחגים היא בהבאת קרבן השלמים? האם לא מסתבר יותר ששולחן חג מפואר עם בשר ויין הוא הביטוי ההולם יותר לשמחתו של היהודי בחג?
עיקר השמחה
ההסבר הוא, שהרמב"ם אכן לא מחשיב את שמחת הגוף הגשמי כשמחה אמיתית. הגוף הגשמי אינו תכלית כשלעצמה, אלא רק אמצעי להשגת המטרה של התעלות הנשמה הרוחנית על-ידי קיום המצוות.
לכן, עיקרה של שמחת החג היא בהקרבת קרבן לה' שהיא עבודה רוחנית נעלית, ולא שמחה שבאה לביטוי בגשמיות וחומרנות.
עם זאת, מאחר וחסרון בשמחת הגוף הגשמי עלולה לפגום בשמחה הרוחנית, למעשה יש להוסיף שמחה גם במאכל ומשתה של בשר ויין, אך בהחלט לא זה העיקר.
עידון וזיכוך הגוף
ומעניין: עיקרון זה בשיטת הרמב"ם, להעדיף את הנשמה הרוחנית על הגוף הגשמי, מקבל ביטוי גם בשיטתו לגבי תכלית השלימות של בני ישראל לעתיד-לבוא. לפי הרמב"ם, תכלית השלימות היא בעולם-הבא רוחני, ובלשונו – "העולם-הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות, אין בו לא אכילה ולא שתייה…"3.
אולם, תורת החסידות לא מקבלת את דעתו של הרמב"ם בענין זה4, וההכרעה היא שהתכלית היא 5 שהיהודי יקיים תורה ומצוות ויעבוד את ה' כשנשמתו נתונה בתוך גוף גשמי. בכך מזכך היהודי את הגוף הגשמי ועושה אותו למשרת של הקדוש-ברוך-הוא. לכן התכלית היא 'ימות המשיח', בהם נחיה כנשמות בגופים.
זו גם הסיבה לכך שלפי ההלכה המקובלת שמחת החג היא בעיקר בבשר ויין, ולא שמחת הקרבן הרוחנית, בהתאם לתכלית הבריאה שבני ישראל יעבדו את ה' בשמחה כשהם נשמות בגופים.