גלותו של הקב"ה
בפרשת השבוע, מתאר משה רבינו לבני ישראל את סדר הייעודים לקראת הגאולה שאמורים להתרחש מיד לאחר שהעם כולו יעשו תשובה וילכו בדרך התורה והמצוות.
לדברי משה רבינו, יקבץ הקב"ה את כל בני ישראל מכל העולם כולו, אפילו ממקומות נידחים ביותר, וירכז את כל העם בארץ ישראל, ובלשונו: "ושב ה' אלוקיך את שבותך.. וקיבצך מכל העמים".
רש"י – גדול פשטני המקרא – עומד על מילות הפסוק, ומעורר תמיהה זועקת: הלשון הנדרש לתוכן הפסוק הוא ללא ספק "והשיב ה' אלוקיך את שבותך" – שהקב"ה מחזיר את בני ישראל מכל מקומות מושבותיהם – ומדוע כותב הפסוק "ושב ה' אלוקיך את שבותך"?
להבהרת תמיהה זו, מביא רש"י את דברי חכמי ישראל הקדומים, שלמדו מפסוק זה שהקב"ה צריך גם הוא עצמו לצאת מהגלות, היות ו"השכינה [הקב"ה] שרויה עם ישראל בצרת גלותם".
נשאלת השאלה: בתהליך המינוי של משה רבינו למנהיג העם, נגלה אליו הקב"ה מתוך שיח קוצני שבוער באש לוהטת1. את הסיבה להתגלות האלוקית באופן הזה דווקא, הסביר רש"י שהיא במטרה להראות שגם הקב"ה חווה – כביכול – דקירות קוצניות וסבל בזמן שבני ישראל נמצאים בצרה2, וגם לו קשה בזמן הגלות.
אם כן, כיצד ייתכן לומר שמפרשתנו למדו חכמי ישראל שהקב"ה נמצא עם בני ישראל בגלות – הרי עובדה זו ברורה כבר מלפני פרשיות רבות?
בכלל, ישנו פסוק מפורש שאומר "עמו אנוכי בצרה"3 – הקב"ה נמצא יחד עם עמו באותה הצרה. ואם כן, מדוע נצרכים חכמים ללמוד שהקב"ה בגלות יחד עם בני ישראל – מפרשתנו?
הקב"ה מרגיש את הסבל
הסבר הדבר, נעוץ בהבדל התהומי הקיים בין הדברים:
כאשר הקב"ה רומז שהוא נמצא בצרה יחד עם בני ישראל, אין פירוש הדבר שהוא בגלות ממש יחד אתנו, אלא שהמציאות של סבל בני ישראל בגלות, מצירה לקב"ה מאוד. כדוגמת מלך גדול ששומע על בנו שגלה – שעובדה זו מעוררת אצלו צער עמוק בלב.
עובדה זו – שהקב"ה מיצר על הסבל שנגרם לבני ישראל בגלות – באה לידי ביטוי בהתגלות האלוקית מתוך שיח קוצני ודוקר.
"גלה עמנו"
אולם, בפרשתנו אנו נחשפים לרובד עמוק יותר: הקב"ה נמצא יחד עם בני ישראל בגלות, והוא – כביכול – הכניס את עצמו לכל חוויות וייסורי הגלות יחד עם בני ישראל. כדוגמת מלך גדול שאחרי ששמע על גלות בנו, לא רק שמיצר על כך, אלא שהוא הולך וגולה עמו יחד.
לכן אמרו חכמים, שדווקא מפרשתנו למדים שהשכינה שרויה בגלות יחד עם בני ישראל. מכאן ניתן ללמוד עד כמה חושק הקב"ה להביא גאולה לעולם – בכדי להיגאל בעצמו ולגאול את העם תיכף ומיד.