ארבע-עשרה שנים ללא שינה
כשיעקב אבינו יצא מבאר שבע, בדרכו לחרן, הוא עצר ללינת לילה ב'בית א-ל'. המקום בו יעקב שכב לישון היה 'הר המוריה', המקום שבו עתיד להיבנות בית המקדש. אדמת קודש שאין קדושה ממנה1.
על השינה של יעקב באותו לילה, אומרים חכמינו2 כי מדובר באירוע יוצא דופן, שאכן ראוי לציון. שכן בכל ארבע-עשרה השנים שקדמו לאותו לילה, יעקב לא שכב לישון. הוא היה בבית-המדרש של שם ועֵבֶר, וניצל את כל הזמן, לילות כימים, ללימוד תורה. בכל אותן שנים, כשיעקב נח, הייתה זו תנומה קלה בלבד, ורק בלילה הזה ישן שינה של ממש, לראשונה אחרי ארבע-עשרה שנה.
ונשאלת השאלה: איך יתכן שדווקא במקום כל-כך קדוש, מקום המקדש, יעקב יישן שינה מלאה? האם שינה עמוקה איננה משהו שעומד בסתירה לקדושת המקום?
כשההבדלים נעלמים
כוחות הנפש נחלקים, באופן כללי, לשלושה – כוח השכל, כוח הרגש וכוח המעשה. כוח השכל הוא הכוח הרוחני ביותר, והוא מסמל את היתרון של האדם על בעלי-החיים. כוח הרגש, אמנם פחות נעלה מכוח השכל, אך גם הוא מהווה מימד רוחני מסוים. ואילו כוח המעשה הוא כוח גשמי, נטול כל מימד רוחני שהוא.
כאשר אדם עומד, גופו נמצא בסדר הנכון – ראשו שמכיל את השכל הרוחני נמצא למעלה. הלב שבו נמצא הרגש, נמצא למטה מהראש. והרגלים שמסמלות את כוח המעשה – נמצאות בתחתית.
אולם כאשר האדם שוכב לישון, נוצר מצב בו כל הכוחות נמצאים בעמדה שווה. ההבדלים בין הכוחות לא ניכרים, וכולם נמצאים במקום אחד.
מצב זה, בו לא ניכרת הבדלה בין הכוחות, הוא המצב בו הנבראים נראים בעיני הקדוש-ברוך-הוא. לגבי הבורא, כל הנבראים מוגבלים, ומבחינתו מלאכים רוחניים עליונים ובני אדם גשמיים נחותים – הם שווי ערך.
הכוח העוצמתי לחבר
לכן, יעקב אבינו ישן דווקא במקום הקדוש ביותר בעולם. היה בכך ביטוי למעלתו המיוחדת של המקום, שקדושתו גבוהה עד כדי כך שהוא המקום ההולם ביותר למצב של שינה, בה אין הבדל בין הכוחות הרוחניים של האדם לכוחות הגשמיים שלו. בדומה למצב בו הדברים נראים בעיני הבורא יתברך.
ואכן באותה הזדמנות, קיבל יעקב אבינו את הכוח העוצמתי לחבר את המימד הרוחני-אלוקי עם גשמיות העולם. כוח שבא לידי מימוש בכל מצוה שיהודי מקיים באמצעות דבר גשמי. מעשה שיוצר חיבור בין האור הרוחני-אלוקי של הקדוש-ברוך-הוא לחומר הגשמי.
זוהי מטרת בריאת העולם. ועלינו להרבות בקיום מצוות, להוסיף ולחבר את העולם הגשמי לאלוקות ורוחניות, וכך נחיש את בוא הגאולה האמיתית והשלימה.
(ספר השיחות, תשנ"א חלק א', עמ' 134 ואילך)