למה דווקא במקדש?
בפרשת השבוע, משמיע משה רבינו לפני עם ישראל את 'שירת האזינו' המכילה אזהרות שלא ליפול בחטאים חמורים העלולים להביא עונשים כבדים. בנוסף, משה רבינו מנבא על המאורעות העתידיים להתרחש על העם בעתיד, ומסיים בנבואה על הגאולה1.
בפתח השירה, קורא משה לפני כל העם: "כי שם ה' אקרא – הבו גודל לאלוקינו". כלומר, אני מכריז את שם ה', ועל כולם להלל ולגדל את שמו.
מפרש רש"י: "… כשאקרא ואזכור שם ה', אתם הבו גודל לאלקינו וברכו שמו. מכאן אמרו, שעונין ברוך-שם-כבוד-מלכותו אחר ברכה שבמקדש".
ונשאלת השאלה: מהיכן למד רש"י – שפירושו נחשב פשוטו של מקרא – שההוראה אמורה כלפי בית-המקדש? מדוע לא נפרש כי כוונתו של משה רבינו היא שבכל אזכור של שם ה', בברכה או בהקשר אחר, בכל מקום, השומעים נדרשים לענות באמירה של שבח וגדולה לשם ה'2?
אִזְכּוּר לא רגיל
ההסבר טמון בעיתוי בו נאמרו הדברים.
בני ישראל היו במדבר סיני ארבעים שנה, במחיצת מנהיגם משה רבינו, ולאורך השנים בוודאי הזכירו את שמו של הקדוש-ברוך-הוא פעמים רבות. ולא מסתבר לומר שעד עכשיו לא הורה משה לבני ישראל כיצד עליהם לנהוג בכל הזדמנות של הזכרת שם ה'.
לכן, כאשר משה רבינו מוצא לנכון לומר לבני ישראל כיצד יש לנהוג בעת הזכרת שם ה' כעת, עם סיום המסע וקרוב להסתלקותו, ברור שלא מדובר בהוראה שמתייחסת להזכרת שם-ה' רגילה, אלא מדובר בהזכרת שם-ה' מיוחדת במינה, כזו ששייכת במיוחד לאותה עת בה נאמרה השירה.
ייחודו של השם המפורש
לקדוש-ברוך-הוא יש שמות רבים, שכולם הם כינויים קדושים בהם אנו מכנים את בורא העולם. אך ישנו שם אחד מיוחד המכונה 'השם המפורש' של הקדוש-ברוך-הוא, אותו אסור בדרך כלל, להגות ולבטא.
המקום היחיד בו מותר לבטא ולשמוע את השם המפורש, הוא בבית-המקדש, שם השם המפורש נאמר על ידי הכהן הגדול3.
ומאחר ש'שירת האזינו' נאמרה לקראת הכניסה לארץ וההכנות לבניית בית-המקדש, לכן משה רבינו מצא לנכון להציג בפני בני ישראל בעיתוי זה דווקא את התגובה וההנהגה הנדרשת כאשר שומעים את השם המפורש – לשבח ולגדל אותו בכך שעונים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.