למה השיעור הוא זמן ההדלקה?
המצורע שנכנס לבית, מטמא את הכלים הנמצאים בבית1.
חכמי המשנה דנים במקרה שאדם מצורע נכנס לבית חברו ללא רשות, אחרי כמה זמן של שהות המצורע בבית, כלי הבית מוגדרים טמאים?.
ומסקנת הדיון היא2: "אם שהה כדי הדלקת הנר". כלומר, אם המצורע הטמא שהה בבית חברו כמות זמן שדרושה כדי להדליק נר, הרי זה נחשב שהמצורע היה בבית שהות של קבע – ותכולת הבית טמאה.
מוסבר על כך במפרשי המשנה3 שהמצורע מטמא את כלי הבית, רק אם בעל-הבית אִפשר לו לשהות בבית ולא הוציא אותו מיד. ולכן שיעור הזמן נקבע כמשך הזמן הנדרש להדליק נר, כי לפעמים בעל-הבית לא מוציא את המצורע מיד, משום שבעת כניסת המצורע לבית הוא היה עסוק בהדלקת הנר בביתו ולא הספיק להוציא את חברו המצורע החוצה. לכן, אם עבר שיעור זמן זה ובכל זאת לא הוציאו מביתו, הבית הפך למקומו של המצורע – וכלי הבית נטמאו.
ויש לעיין: מדוע לא ציינו חכמים את שיעור הזמן המדויק, אלא תלו את השיעור דווקא בזמן הנדרש כדי להדליק נר?
אור רוחני סמוי
על המצוות נאמר "כי נר מצוה ותורה אור"4. כלומר, עשיית מצוה מביאה אור אלוקי לעולם, כמו נר שמפיץ אור בסביבתו. כמובן, האור האלוקי אינו נראה ונגלה לעיניים גשמיות, אלא הוא אור רוחני המאיר ומשפיע בצורה סמויה מהעין הגשמית.
שונה ומיוחדת היא מצוות הדלקת נרות שבת וחג. מצוה זו מביאה לעולם, בנוסף לאור האלוקי, גם אור גשמי. כאשר האישה מדליקה נר שבת וחג, היא מאירה את ביתה גם באור גשמי, ובכך היא מביאה למשפחתה שלום בית5.
הכוח והזכות ולהאיר
זו הסיבה שחכמים מזכירים את הדלקת הנר, כמדד לשיעור הזמן של טומאת הבית:
האפשרות היחידה לשמור על טוהר, ולמנוע נפילה לטומאה ודברים שליליים היא להתעסק ב'נר מצוה' – זהירות יתירה בהוספת אור של קדושה בעולם, ובמיוחד בנרות שבת שמוסיפים גם אור גשמי.
נזכור כי לנשי ובנות ישראל ניתנה מצות הדלקת הנרות, מצווה המאירה את העולם באור כפול – גשמי ורוחני. ובאמצעות הזהירות העצמית במצווה זו, ובתוספת השפען על נשים ובנות נוספות לעשות זאת, וחינוך הבנות להדליק נרות שבת וחג מגיל רך ביותר6 – העולם כולו יואר ב'אור של מצוה', והדבר יקרב את ביאת הגאולה במהרה.