כשר למהדרין
כאשר אחי יוסף הגיעו למצרים והתייצבו מולו, הם לא זיהו אותו. לעומתם, יוסף זיהה את אחיו מיד. בשלב זה הוא החליט להצר להם, לדבר אליהם דברים קשים ולהטיח בהם האשמות כי הם באו למצרים כמרגלים, ועוד. יחד עם זאת, הוא הזמין את אחיו, להפתעתם, לסעודה על שולחנו, והורה למנהל המשק שלו – "הבא את האנשים הביתה וטבוח טבח והכן".
חכמי ישראל עומדים על המילים "וטבוח טבח והכן", ומפרשים שבמילים אלה ביקש יוסף ממי שהיה אחראי על הכנת הסעודה, לשחוט ולהכשיר את הבשר כדת וכדין, ובכלל זה לנקר את 'גיד הנשה' מבשר הבהמה, בדיוק כפי שמורה ההלכה היהודית1.
נשאלת השאלה: בפרשות קודמות2 תיארה התורה כמה פעמים סעודות שהוכנו עבור אישים כאלה ואחרים, ובשום מקום לא מצינו התייחסות מפורשת לנושא כשרות הבשר כדין. במה שונה הסעודה הזו של בני יעקב על שולחנו של יוסף, שלגביה מפורש כי יוסף הורה להקפיד שהסעודה תהיה כשרה?
יחס שמחבר קטבים
בהתנהגותו של יוסף כלפי אחיו בבואם למצרים, ניתן להבחין בשני קטבים:
מצד אחד, יוסף הרבה לדבר אל אחיו דברים קשים, לנזוף בהם ולהפחיד אותם. הוא גם הושיב את שמעון בבית-הסוהר3. בהמשך, הוא החביא את גביע הכסף באמתחת בנימין האח הצעיר, והעליל עליו שגנב את הגביע4. את כל זה עשה יוסף כדי לזעזע את אחיו ולגרום להם לחרטה גמורה על כל מה שעוללו לו בשעתו.
מצד שני, יוסף התכונן גם לכך שברגע המתאים הוא יגלה להם את זהותו ויתוודה בפניהם – "אני יוסף". לשם כך הוא אירח אותם בביתו בכבוד, כמו כן הורה יוסף, באזני האחים, להכין את האוכל לפי דרישות ההלכה היהודית. והכוונה הייתה לעורר בלב האחים תמיהה – מנין יודע ה'משנה למלך מצרים' את דיני הליך השחיטה היהודית.
לכן עשה יוסף שורה של מהלכים תמוהים, כדי לעורר את מחשבתם של האחים, שמא מדובר ביוסף אחיהם. וכך, כאשר יגלה להם שהוא אחיהם, הם ישקללו את כל הנתונים יחד ויאמינו לו שהוא אכן יוסף אחיהם – האח האבוד.
להתאמץ גם מספק
לכן התורה מספרת על דברי יוסף לגבי כשרות הסעודה בצורה ברורה ומפורשת, כי הפרט זה נדרש כדי להבין את כל מהלך האירועים.
למעשה, ההתנהגות של יוסף מעוררת התפעלות. בעצם, כלל לא היה ברור לו שאחיו אכן יאכלו בסעודה שהורה להכין להם, שכן אין לדעת האם יסמכו על כשרות המאכלים של המנהיג המצרי. ועם זאת, לא נמנע מלהכין לאחיו סעודה מפוארת ומשובחת.
עד כדי כך נזהר יוסף במִצְוַת 'הכנסת אורחים'. ועלינו ללמוד מהנהגה זו של יוסף הצדיק, לעשות כל מאמץ לקיים מצוה חשובה זו בצורה ראויה.