דרשה
לשבת

השם והמהות

חומש "שמות" הוא הספר השני מחמשת חומשי התורה. כל דבר בתורה מדויק להפליא, וגם לשמות הפרשיות, ובמיוחד לשמות החומשים, יש משמעות רבה¹ וחשיבות גדולה², שהרי שמו של כל דבר מורה על מהותו, ואם זה נכון לגבי השמות של דברים גשמיים, קל וחומר שכך הוא לגבי פרשיות התורה הקדושה. בדרך כלל, שם הפרשה נגזר מהקטע הראשוני הפותח את הפרשה. מכאן שבפתיחת הפרשה ובשמה, גלום תוכן המכיל מסר שהוא מעין הצהרה, שילווה אותנו לכל אורך החומש או הפרשה הנקראים בשם זה.

החומש השני, וכן הפרשה הראשונה שלו, נקראים "שמות", ופתיחת הספר והפרשה, עוסקת בירידתם של יעקב ובניו למצרים. כזכור, במהלך הרעב הכבד ששרר בארץ, ירדו בני יעקב לארץ מצרים, כדי לקנות אוכל מה'משנה' למלך מצרים - הוא יוסף. באותה שעה הם לא ידעו את זהותו, אך לאחר דין ודברים ארוך, יוסף חשף בפניהם כי הוא אחיהם-בשרם, ובסופו של דבר יעקב ובניו מתיישבים בארץ גושן, תחת חסותו של יוסף הצדיק.

השם והמסר

גם בחייו של יעקב אבינו עצמו, נושא השמות משַחק תפקיד חשוב. השם שניתן לו בלידתו, מגולל את סיפור בואו לעולם. אימו רבקה, הרתה תאומים. וכאשר הראשון, הוא עשיו, הגיח החוצה ראשון, הוא יצא כשידו של יעקב אוחזת בעקב הרגל שלו.

אך בהמשך, זכה יעקב אבינו לשם נוסף - 'ישראל', שניתן לו לאחר ששרד את המאבק עם המלאך בפרשת "וישלח", על כך נאמר: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל³".

לפי תורת החסידות, כל אחד משמותיו של יעקב, מסמל סוג אחר של עוצמה רוחנית. השם 'יעקב' הקשור בעקב⁴, האבר הנָחוּת בגוף, קשור באור האלוקי המצומצם, הבא באמצעות שם 'אלוקים', המגביל את ההשפעה הרוחנית לעולם.

מ'יעקב' ל'ישראל'

השם 'ישראל', לעומת זאת, קשור בהשפעה רוחנית אינסופית בלתי מוגבלת. מדַרְגָה גבוהה זו, נמשך שפע לבני ישראל כאשר הם מקיימים תורה ומצוות.

לא במקרה, הפרשה מתחילה בפסוק: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". כשבני יעקב יורדים למצרים, הגלות הראשונה, הם מכונים 'בני ישראל', וזאת כדי לקבל כוח רוחני מיוחד להפוך את האתגר הקשה של הירידה למצרים, למאורע מכונן שהופך אותם ממשפחה לעם.

את הכוח הזה, מקבלים על-ידי עמידה עיקשת ודבֵיקות בתורה ובמצוות ללא פשרות. המדרש⁵ אומר, שבזכות שלושה דברים נגאלו בני ישראל ממצרים - "שלא שינו שמם, לשונם ולבושם".

יהי רצון, שנלמד גם אנו מאבות אבותינו, ונישא בעוז ובגאון את דגל האמונה בבורא, לימוד תורתו והקפדה על מצוותיו, וכך נזכה לגאולה שלימה ונצחית, גאולה שאין אחריה גלות.

1. ספר התניא, שער הייחוד והאמונה, פרק א'. ↩

2. ראה 'אגרות קודש' של הרבי מליובאוויטש, כרך א', עמוד רפ"ט. ↩

3. בראשית, פרק ל"ב, פסוק כ"ט. ↩

4. 'תורה אור', פרשת ויצא, דף כ"א, א'. ↩

5. מכילתא, פרשת בא, פרק י"ב, פסוק ו'. שיר השירים רבה, פרשה ד', פיסקא י"ב. מדרש לקח טוב, פרשת וארא, פרק ו', פסוק ו'. ↩