טענת פרעה: דאגו לעצמכם
לאחר שנים רבות שבהן העבידו המצריים את בני ישראל בעבודת פרך, התייצבו משה ואהרן לפני פרעה ומסרו לו את ציווי ה'1: "שלח את עמי". פרעה לא התרשם מדבריהם. הוא אפילו התכחש לקיומו של ה', ופנה אליהם בטענה2: "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, לכו לסבלותיכם".
כלומר, לטענת פרעה, על משה ואהרן לפנות לעיסוקיהם, ואל להם להתערב בעבודתם של בני העם. במה היה שונה העיסוק של משה ואהרן מעבודת שאר העם? אומר על כך הרמב"ן שבני שבט לוי, אליו השתייכו משה ואהרן, עסקו בלימוד התורה ולא השתעבדו בעבודת הפרך.
גם פרעה הבין שכל עם זקוק לחכמים ומורי דרך, לפיכך הוא התיר לשבט לוי לעסוק בלימוד התורה. אולם לטענתו, עליהם להסתפק בהקלה המיוחדת שקיבלו, ולא להתערב בעבודה ובעיסוקים של שאר העם.
הגישה ההגיונית
לאור העובדה שמצרים הייתה האומה החכמה והמתקדמת ביותר באותה תקופה3, טבעי שמלך האומה, פרעה, יהיה האיש החכם ביותר. ואם כן, מסתבר שטענתו של פרעה למשה ואהרן, "לכו לסבלותיכם", התבססה על נימוקים שכליים הגיוניים.
על פי ההיגיון, יציאתם של בני ישראל ממצרים היא דבר מופרך מכל וכל. ראשית, מצרים הייתה סגורה ומבוצרת עד כדי כך שאפילו עבד אחד לא היה יכול לברוח ממנה4. בנוסף, גזירת הגלות על בני ישראל נקצבה מראש לארבע מאות שנים5. לכן, גם מבחינת דרכי ה' עדיין אין אפשרות שבני ישראל יצאו ממצרים.
אם כן, פרעה טען כי מאחר שאין אפשרות לשנות את טבע העולם או את ההחלטות של הקדוש-ברוך-הוא, אין למשה ואהרן סיבה לעסוק בשחרורם של בני ישראל. בוודאי לא לפני הזמן שקבע הקדוש-ברוך-הוא. ועליהם לעסוק אך ורק בענייניהם האישיים.
מעל מגבלות הטבע
אולם, על אף ההיגיון, לכאורה, שבטענת פרעה, הוא טעה טעות כפולה. ראשית, הקדוש-ברוך-הוא עשוי להקדים את גאולתן של בני ישראל, כפי שאכן קרה בפועל. שנית, גם הטענה שעל-פי הטבע לא ניתן לצאת ממצרים, הייתה טעות. שכן, בני ישראל אינם כפופים למגבלות של כללי הטבע. ואילו משה ואהרן היו מקבלים את הטענות של פרעה, היינו עשויים חס ושלום, לאבד את הגאולה.
המסר מכך הוא חד וברור. בניגוד לטענת פרעה שעל כל אחד להתעסק בענייניו האישיים, עלינו להיצמד לקו שהובילו משה ואהרן. על כל אחד להתעניין בטובתו של חברו, ולחזק אותו בעבודת ה' ובקיום המצוות.