דרשה
לשבת

להתפאר בקיום מצוה?!

"כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ, בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת…"¹. לאחר שכָּלִים כל המעשרות מביתו של היהודי, הוא מתוודה לפני ה': "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי".

ונשאלת השאלה: איזה צורך ואיזו תועלת יש בווידוי זה? והיכן מצינו במצוה אחרת שהאדם מתהלל ומשבח את עצמו על המצוה שעשה?

דווקא בשנה השלישית

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שווידוי זה מדבר על כל המעשרות. "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת" - זה מעשר שני ונטע רבעי, " וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי" - זה תרומה ותרומת מעשר, "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה" - זה מעשר עני, ולקט שכחה ופאה².

ולפי זה, נדרש ביאור:

אם הווידוי מדבר על כל התרומות והמעשרות, מדוע הוא לא נאמר בכל שנה אלא רק בשנה השלישית? - "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר"?

לתת גם ללא חגיגה

לכן נראה לומר, כי על-פי פשט הפסוקים³ הווידוי מתייחס רק למעשר עני, ולכן הוא נאמר בשנה השלישית, שהיא שנת 'מעשר עני'.

בהבאת 'מעשר שני' הייתה חגיגיוּת ושמחה גדולה. כולם מתאספים יחד ועולים לירושלים, ושם יושבים וסועדים את ליבם במעשר שהביאו. 'מעשר עני', לעומת זאת, ניתן כולו לעניים, והנותן אינו זוכה לטעום ממנו מאומה. ולכן, אין כל חגיגיות בנתינת 'מעשר עני' שניתן לעני בלי שום אירוע ובלי כל שמחה.

מכיוון שכך, אדם עשוי להתקשות בנתינת 'מעשר עני', ואף להיכשל ולהשאירו בביתו מבלי לתת אותו לעני, חלילה. לשם כך, נועדה מִצְוַת וידוי מעשרות.

נמצא, כי לווידוי המעשר יש תועלת עצומה, ובזכותו ישתדל האדם בכל מאודו לתת גם 'מעשר עני', ויוכל לומר בפה מלא: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת".

1. דברים, פרק כ”ו, פסוקים י”ב - י”ג. ↩

2. מדרש ספרי, על פרק כ”ו, פסוק י”ג. ↩

3. בסוף דבריו, האברבנאל מקבל את דברי חז”ל שהם דברי קבלה. ↩