למה מטבע של אש?
הקדוש-ברוך-הוא הורה למנות את בני ישראל בצורה ייחודית. כדי להימנע מספירה של בני אדם, העלולה לפגום בברכה השורה עליהם1, המניין נעשה באמצעות תרומה. כל איש מישראל תורם עבור קורבנות המקדש "מחצית השקל", ולפי סכום סך-כל התרומות, יודעים את מספר התורמים בבני ישראל.
חז"ל אומרים כי הקדוש-ברוך-הוא לא הסתפק רק בהוראה לתת מחצית השקל, אלא הראה למשה דוגמה של המטבע. וכך מפרש רש"י את הנאמר "זה יתנו"2: "הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו: "כזה יתנו".
והשאלה נשאלת מאליה:
מדוע לא היה די באמירת הציווי, ולשם מה היה צריך ה' להראות למשה את צורת המטבע? הרי צורת מטבע היא דבר פשוט כל-כך וברור!
נתינה מרוחב לב
ההסבר טמון במשמעות הפנימית של הדברים. תרומת "מחצית השקל" לא נועדה רק כדי לספור את בני ישראל. התרומה הייתה גם חלק מהכפרה על חטא העגל, והיא נקראת בפסוק "כופר נפשו"3. באמצעות נתינת התרומה, כיפר האדם על נפשו. לכן, הראה הקדוש-ברוך-הוא למשה "מטבע של אש". היה זה הסבר כיצד יכולה תרומת מטבע, לכפר על הנפש4.
מאחר שכל יהודי חייב לתת את תרומת "מחצית השקל", מדובר בנתינה כפויה. אם כן, תמה משה רבינו, איך תרומה שלא נובעת מרוחב לב ונדיבות אלא מציווי שחובה לקיים, יכולה לכפר על הנפש.
על התמיהה הזו, השיב לו הקדוש-ברוך-הוא בכך שהראה לו "מטבע של אש". היה זה רמז לעובדה שבכל יהודי בוערת אש. אש רוחנית שיוקדת בליבו ובנשמתו תמיד. לכן, גם כאשר נדמה שמעשה טוב כלשהו נעשה מתוך כפיה, לאמיתו של דבר הוא נעשה מרצון, כי בכל יהודי קיימת התלהבות נסתרת לכל דבר שבקדושה. לכן, גם נתינת "מחצית השקל" מפני הציווי, יכולה בהחלט להוות כפרה, שכן לאמיתו של דבר אין זו נתינה כפויה אלא תרומה ברצון ובהתלהבות.
חשיבות עליונה לכל מעשה
אש זו, הבוערת בליבו של כל יהודי, היא נצחית וקיימת גם כיום. בכל אחד ואחד, יהיה אשר יהיה מצבו הרוחני, בוערת אש של אהבה לבורא, ורצון עז לקיים את מצוותיו. לעיתים היא נסתרת. לפעמים לא שמים לב אליה, אבל היא קיימת תמיד.
לכן, לכל מעשה טוב שיהודי עושה, ולכל מצוה שהוא מקיים, יש חשיבות עליונה. שכן לאמיתו של דבר, אין זה מעשה נטול רגשות, אלא מעשה שקשור לרגש המוסתר עמוק בתוכו. רגש שנובע מאש שלא נכבית לעולם. קשר נצחי לבורא, שלעולם לא יינתק.