מדוע המזבח לא נטמא?
במשנה נאמר, שכל כלי המקדש עלולים להיטמא, מלבד המזבחות, שאינם מקבלים טומאה1.
בסיבה מדוע המזבחות אינם מקבלים טומאה, נחלקו רבי אליעזר וחכמים. לדעת רבי אליעזר, המזבח נחשב כקרקע, ועפר הקרקע אינו מקבל טומאה.
לדעת חכמים, לעומת זאת, מאחר שהמזבח מצופה זהב או נחושת, אין הוא נחשב לעפר. עם זאת, המזבח אינו מקבל טומאה, כי דינו ככלי עץ – שאם אינם מיטלטלים אינם נטמאים. מצד שני, הציפוי לא מהווה סיבה שלא להחשיב את המזבח ככלי עץ, משום שהציפוי בטל לעיקר שהוא המזבח עצמו, וכאילו הציפוי לא קיים2.
נקודה יוצאת מן הכלל
המשכן וכליו מכילים מסרים לעבודת ה' של האדם. כלי המשכן רומזים לכוחות הנפש של האדם, כמו השכל והרגש. כמו כלי המשכן, גם כוחות אלו עלולים להיטמא, חלילה, אם מפעילים ומעסיקים אותם בדברים שליליים, ויש לטהר אותם על ידי עיסוק בתורה ובדברים שבקדושה.
ובדיוק כשם שבכלי המקדש היה כלי אחד יוצא מן הכלל, המזבח, שבשום מצב אינו נטמא. כך יש בנפש האדם נקודה אחת, יוצאת מן הכלל, שלעולם אינה נטמאת. זוהי הנקודה הפנימית ביותר אצל יהודי, עומק הלב והנפש שלו, בה לא ניתן לפגום. עמוק בתוכו, יהודי תמיד נשאר שלם וטהור.
האמת הפנימית
הסיבה לכך שאותה נקודה פנימית לא נטמאת בשום אופן, טמונה במחלוקת רבי אליעזר וחכמים לגבי המזבח.
לפי רבי אליעזר, כל יהודי בטל לה' יתברך. הוא דומה לעפר שהכל דורכים עליו, כנאמר "ונפשי כעפר לכל תהיה". לכן, כשם שעפר אינו מקבל טומאה, כך גם יהודי לא נטמא. לעומתו, חכמים סבורים כי ההסבר של רבי אליעזר לא מספק, שכן ישנם יהודים שהביטול לה' יתברך לא ניכר בהם. כי ה'עפר' שלהם, המסמל את הביטול, מכוסה בציפוי.
עם זאת, גם לדעת חכמים, הנקודה הפנימית של כל יהודי לעולם לא נפגמת, כי גם אם היא מכוסה בציפוי, הכיסוי לא תופס מקום ואינו נחשב אל מול הפנימיות, כי האמת הפנימית של יהודי היא הביטול שלו לה'.