חמישה לבורא, חמישה לאדם
עשרת הדיברות, נחלקים לשני סוגים. הראשון עוסק בציוויים המוטלים על האדם כלפי הבורא. ואילו הסוג השני עוסק בתחום שבין אדם לחברו. וכך מגדיר זאת הרמב"ן1: "עשרת הדברות – חמשה בכבוד הבורא, וחמשה לטובת האדם".
הדברות הראשונים, החל מ"אנכי ה' אלוקיך", אכן עוסקים בכבוד הבורא. ואולם הדיבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך"2, נראה כשייך להנהגות בין בני האדם. אם כן, מדוע גם הציווי על כיבוד ההורים נחשב דיבר שעוסק ב"כבוד הבורא"?
כיבוד הבורא בכיבוד ההורים
על שאלה זו עונה הרמב"ן עצמו בדברים הבאים: "כבד את אביך – כבוד הא-ל, כי לכבוד הבורא ציווה לכבד את האב המשתתף ביצירה". כלומר, כיבוד האב כשותף ביצירת הבן הוא, לאמיתו של דבר 'כבוד הבורא'. אבל גם ההסבר הזה דורש ביאור: איך באמת כיבוד האב על חלקו ביצירה, הופך להיות כבוד הא-ל?
גם מפרשים נוספים עוסקים בנושא. ב'ספר החינוך' מוסבר כי כל אחד צריך לכבד את הוריו מפני ש"הם סיבת היותו בעולם", ובנוסף לכך גידלו אותו והשקיעו בו3. התבוננות במצווה זו, מוסיף 'ספר החינוך', תגרום לאדם לכבד את הבורא, מי שיצר את האדם ומספק את כל צרכיו.
אלא שאין בנימוק זה הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע 'כיבוד אב ואם' נחשב מצוה של 'כבוד הבורא'. סוף סוף, המסר העולה מהמצווה אינו מהווה סיבה מספקת כדי להגדיר את המצווה כשייכת לתחום של 'כבוד הבורא'. כי זהו מסר הנלמד מהמצווה ולא מהנאמר במצווה עצמה.
רק בכוח הבורא
ההסבר הוא, שלידת ילד ויצירת המשכיות, היא ביטוי לכוח אין-סופי. כוח זה, כוח האין-סוף, אינו קיים בכוחות הרגילים של נברא מוגבל. זהו כוחו של הבורא האין-סופי המעניק מכוחו לנבראים. לפיכך, כיבוד ההורים אינו רק כבוד לאדם, אלא בהחלט כבוד לבורא, שכוחו מתגלה בהולדה והמשכיות.
הבנה זו מעצימה את החשיבות של קיום המצווה. וכפי שמסופר בתלמוד על החכם רב יוסף, שהיה קם בפני אמו, ואומר: "אקום לקראת השכינה שבאה"4. וכאשר כיבוד ההורים נובע מתוך הכרה בכוח הבורא המעורב בהולדה ובהמשכיות, ברור שהכבוד גדול הרבה יותר.