להיכן נעלם הזהב?
לאחר שבני ישראל סיימו להביא את תרומותיהם לבניית המשכן, בוצעה ספירה של התרומות שהובאו, כל סוג בפני עצמו. משה רבינו שאסף את כל התרומות, הנפיק דין-וחשבון ובו פירוט מלא של התרומות.
על כך אומר רש"י1 כי בדו"ח של משה רבינו הופיעו הסכומים הכלליים של תרומות הנחושת והכסף. ואילו פירוט סכומי הזהב שנתרמו, לא נכלל בו.
עובדה זו תמוהה ביותר:
מדוע לא פירט משה רבינו גם את סכומי הזהב, הרי הדבר עלול, חלילה, לעורר חשד של בני ישראל כלפי משה רבינו, ואיך משה לא חשש מכך?
כשאין סיבה לחשוד
ההסבר הוא שחשד עשוי להתעורר כאשר יש הכנסות רבות. או-אז מעוניינים התורמים לדעת מהו סכום ההכנסות, מה נעשה בכסף וכמה נותר בקופה, כדי לוודא שההכנסות לא הופנו למטרות אחרות.
לעומת זאת, כאשר ההכנסה מועטת, ברור לכל שלא רק שלא יוותר ממנה בקופה, אלא שאינה מספיקה כלל לכיסוי ההוצאות, ויש צורך למצוא מקורות מימון חלופיים להשלמת הנותר. במצב כזה, אין בכלל סיבה לחשד.
תרומות הנחושת והכסף היו רבות, ולכן הוצרך משה רבינו לתת דו"ח מפורט על הסכומים שניתנו, כדי למנוע חשד. ואילו מהזהב, שהוא מתכת יקרה מאד, ניתנו רק תרומות מועטות שלא הספיקו להוצאות. לכן בתרומה זו לא חשש משה רבינו מחשד.
משה רבינו כתורם נדיב
אם כן, מתברר שתרומת הזהב של בני ישראל למלאכת בניית המשכן לא הספיקה, והיה צורך לגייס עוד זהב רב למלאכה.
מהיכן השיגו את הזהב הנדרש?
מסתבר שמשה רבינו בעצמו תרם את הזהב החסר. לכן, לא רק שאין מה לחשוד במשה רבינו, חלילה, בנוגע לתרומות הזהב – אלא שהוא השלים משלו את כל הזהב שהיה חסר לבניית המשכן.
לאור הנתונים הללו, מובן מאליו שלא היה שום מקום לצפות ממשה למסור פירוט על ההכנסות וההוצאות של תרומות הזהב.
1. פקודי, פרק ל"ח, פסוק כ"א.