דרשה
לשבת

מה פשר הכפילוּת?

חלק נכבד מפרשתנו עוסק במועדי ה’. תחילה מדובר על יום השבת, ולאחר מכן על חג הפסח וכל שאר החגים במעגל השנה.

הנושא נפתח בדברי הקדוש-ברוך-הוא למשה רבינו: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי”.

ונשאלת השאלה:

מה פשר הכפילוּת: “מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ”, ומיד לאחר מכן: “אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי”?

קושי נוסף הוא, מדוע בציווי הראשון נאמר: “מוֹעֲדֵי ה’”, תוך התייחסות אל הקדוש-ברוך-הוא בגוף שלישי, ואילו בפעם השנייה הקדוש-ברוך-הוא אומר על עצמו בגוף ראשון: “אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי”?

בני ישראל ‘קוראים’ את החגים

ההסבר לכך הוא, כי הכפילות לכאורה נובעת מכך שבני ישראל נצטוו על שני סוגים שונים של מועדים. מן העבר האחד - השבת, ומן העבר השני - כל החגים והמועדים. בעוד שהשבת יש לה יום קבוע מששת ימי בראשית, קביעת כל החגים נמסרה לבני ישראל, והם הקובעים מתי יחול כל חג לפי היום שבו נקבע ראש-חודש. כאשר שני עדים מעידים בפני בית-הדין הגדול שבירושלים שראו את מולד הלבנה, בית-הדין מקדשים את החודש, כלומר, קובעים את יום ראש-חודש, ולפי זה נקבעים הימים שבהם יחולו המועדים של אותו החודש.

לכך מכוונות המילים “מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ” - אלו הם מועדי ה’ שקביעותם ניתנה בידכם, ולכן הם נקראים “מקראי קודש”, מפני שבני ישראל הם אלו שקוראים ומפרסמים שימים אלה הם “קודש”.

השבת קבועה ועומדת

ואולם לשבת יש הגדרה אחרת. השבת היא היום בו שָׁבַת הקדוש-ברוך-הוא ממלאכת בריאת העולם, ורק בידיו של הבורא לקבוע את קדושתה. לכך מכוונות המילים “אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי”, המוסבות על הפסוק הבא המדבר על השבת. “אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי” - השבתות שאני קובע לכם מתי יחולו, בניגוד לשאר המועדות שניתנו להיקבע על-ידכם.

והתורה ממשיכה: “שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, שַׁבָּת הִוא לַה’ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם¹” - השבת היא “מקרא קודש”, ורק בידיו של הקדוש-ברוך-הוא לקרוא לה “קודש”. דבר שמודגש גם במילים “שַׁבָּת הִוא לַה’”.

המועדים הם זמנים שניתנו לישראל, כדי שישמחו ויחוגו בהם לה’, לזכר וְלִרְאָיָה שהשם-יתברך משגיח על עמו ונחלתו. ואילו השבת מעידה על כך שהקדוש-ברוך-הוא הוא הבורא היחיד, ולכן השבת קבועה ועומדת תמיד ללא שינויים.

1. ויקרא, פרק כ”ג, פסוק ג’. ↩