לשם מה נועדו ההגבלות?
לאורך שהותם במדבר, זכו בני ישראל לאכול את ה'מן' - לחם אלוקִי שׁמֵיְמִי, שניתן להם כמתנה1 מאת הקדוש-ברוך-הוא. להנאה מהמן היו מספר תנאים - היו צריכים ללקוט מן בדיוק לפי מספר הנפשות לכל משפחה, ונאסר עליהם להותיר ממנו למחרת.
ונשאלת השאלה:
מהי הסיבה לכך שמתנה שׁמֵיְמִית נפלאה כל-כך, ניתנה בצמצום ובהגבלות ולא בשפע וביד רחבה?
חסרונות החומר
ההסבר טמון בעובדה שהאוכל שבני אדם אוכלים היום, הוא אוכל חומרי. וכמו כל חומר, לצד התועלת, יש בו גם חסרונות רבים. בנוסף, האוכל והפרנסה החומריים, מביאים קלקולים ונזקים חברתיים, כמו חוסר שוויון בין עשירים שחיים בפאר והדר ונהנים משפע, לעומת עניים שרעבים לפת לחם. החומר גם מושך את תאוותו של האדם אחריו, טורד את מנוחתו ועלול למנוע ממנו להגיע לשלימות בעבודת ה'.
ה'מן' הוא מתנה אלוקית רוחנית, וככזה הוא חף לחלוטין מכל החסרונות של החומר. ה'מן' הגיע לכולם בשווה, בדיוק במידת הצורך. לכן הוא לא יצר אפליה ומעמדות בין בני האדם, ולא גרם למרדף חסר מעצורים אחרי תאוות האכילה ותאוות הממון.
נמצא, שדווקא התנאים וההגבלות שחלו על לקיטת ה'מן', הם אלו שיצרו את מעלתו.
אחד המרבה ואחד הממעיט
נס נוסף שהתרחש ב'מן', היה בלקיטתו - "וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט, וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ"2. בני ישראל לקטו את ה'מן' בכמות משוערת, שלפי האומדן של המלקט אמורה להספיק למשפחתו. למרבה הפלא, כשהגיעו עם המן לאוהליהם, הם גילו ש"המרבה לא העדיף, והממעיט לא החסיר".
יש בכך לימוד גדול לכל זמן ולכל מקום. אנו חיים בעולם חומרי של מרדף אחרי תאוות שונות, כמו אוכל, כסף וכבוד. פרשת המן מזכירה לנו, שמזונותיו של אדם קצובים לו3 בעולם הזה. ובסוף ימיו, כאשר האדם יוצא מן העולם, הוא יראה ש"המרבה לא העדיף", כי כספו וכבודו לא יבואו אִתו לעולם שכולו טוב, "והממעיט [בנכסים] לא החסיר", כי ה' נותן לחם לכל בשר4, ומחיה את נפשו של כל נברא.

