בלי סוף טוב?!
הן בפרשת 'בחוקותי' והן בפרשת 'כי-תבוא' מופיעים פסוקים רבים של קללות שיבואו על בני ישראל, חלילה, אם לא ישמעו למצוות ה' ולא ילכו בדרכיו. בשתי הפרשיות הקללות קשות ביותר, אך בין השתיים יש הבדל אחד שזועק לשמים.
הקללות שבפרשת 'בחוקותי' מסתיימות בפסוקי הנחמה: " וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם"1. כמה נחמה יש במילים הללו, האומרות כי גם בתוך הצרות הקשות ביותר, עדיין הקדוש-ברוך-הוא אִתָּנוּ.
הקללות בפרשתנו, לעומת זאת, מסתיימות בפסוק: " וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ, וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה"2.
ונשאלת השאלה:
מה פשר הסיום בשתיקה רועמת, ללא כל מילה של נחמה ותקווה?
נבואת הגאולה
ההסבר הוא, שסיום הקללות בפרשת 'כי-תבוא' אכן נראה מייאש וחסר תקווה, אך הסיבה לכך היא מפני שדברי הברית עדיין לא הסתיימו. דברי הברית ממשיכים בפרשת 'ניצבים', ורק שם הם מסתיימים. ואכן, בסוף דברי הברית, ישנם דברי נחמה עוצמתיים לא פחות מאלה שבפרשת 'בחוקותי', ויש בהם נבואה על גאולתנו - "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה… וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ… וְשַׁבְתָּ עד ה' אֱ-לֹהֶיךָ… וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ את שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה… וֶהֱבִיאֲךַָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבוֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ…"3.
עבדים עם השפעה רבה
אם נתבונן לעומק, נגלה שגם בקללה האחרונה, במקום שנראה כשֵפל הגדול ביותר, גם שם יד ה' משגיחה עלינו. לפי פשוטו, זו קללה נוראה. בני ישראל יֵרדו למצרים כעבדים, אבל אפילו כעבדים, איש מהמצרים לא ירצה לקנות אותם, וזאת כדי שלא יצטרכו לדאוג להם לאוכל ולפרנסה, וכך ימותו בני ישראל ברעב ובצמא.
בטווח הקצר, הדבר נראה כשֵפל חסר תקדים, אבל בטווח הארוך זהו חסד שגמל ה' עִמנו. עמים שבאותה עת נמכרו לעבדים, הוסיפו להתגלגל עוד שנים רבות בעבדותם, וקנו להם שֵֵׁם נצחי כאומות של עבדים. בני ישראל, לעומת זאת, נהיו בלית-ברירה עבדים של המושלים ואדונֵי הארץ, כי שאר האנשים לא רצו בהם, וכתוצאה מכך לא התקבעו היהודים כעם של עבדים אלא כבעלי השפעה בחצרות מלכים.