מעבר לרובד המעשי
עבודת הקורבנות היא אחת העבודות המרכזיות שנעשו במשכן ובבית-המקדש, ויש לה חשיבות רבה, גם בשל העובדה כי מעבר לביצוע המעשי של המִצְוָה, יש להבאת קורבנות משמעות רוחנית עמוקה.
הדבר מקבל ביטוי גם בכך, שבמקום לפרט סדר הוראות וסט כללים 'יבש' של הנחיות מעשיות, התורה פותחת את נושא הקורבנות במטבע לשון ייחודית, יש שיאמרו 'סיפורית': "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". מפרשי המקרא למדו מהפתיחה הנדירה הזו, דינים שלא נאמרו במפורש בתורה. למשל, הכתוב מלמד שאם הקורבן בא לידו של האדם בגזילה, הרי הוא פסול, בדיוק כשם שאדם הראשון לא הקריב מן הגזל. או החידוש שגם נוכרי, 'אדם' סתם, יכול להביא קורבן לבית-המקדש, ועוד1 כהנה וכהנה.
עבודה נצחית
ואולם יש פרט בהקדמה הזו שמעלה שאלה:
מדוע בהמשך הפסוק, לאחר שהתורה מפרטת את בעלי-החיים מהם ניתן להביא קורבן, התורה חוזרת ואומרת דברים שלמעשה כבר נאמרו בתחילת הפסוק - "תקריבו את קרבנכם"? הרי הפסוק כולו עוסק בנושא הקורבנות?
תורת החסידות מעניקה לכל הפסוק, פרשנות שהופכת אותו רלוונטי לכל אחד ואחת מאיתנו גם כיום - כאשר "אין לנו לא כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו, ולא ישראל במעמדו"2.
עניינה הרוחני של עבודת הקורבנות, היא ההתקרבות בין ה'אדם' העליון הנרמז בפסוק, לבין האדם הגשמי, עליו נאמר כי הוא נקרא "אדם" משום שעליו לדבוק במעשיו והנהגותיו של הבורא, "אֶדַּמֶּה לעליון"3.
יש דרך ברורה וסלולה לעשות זאת. רמ"ח (248) מצוות-עשה הן כנגד רמ"ח "אֵבָרִין דְּמלכא" (אברי המלך)4. וזו גם הסיבה שבאדם קיימים רמ"ח אברים. על-ידי שמירה והקפדה על מצוות ה', אנו מתדמים לבורא העולם ומתקרבים אליו.
רום המעלות
אם כן, זוהי המשמעות הרוחנית של הקרבת הקורבנות - ההתקרבות לה' וההליכה בדרכיו. זו גם הסיבה להדגשה הנוספת של השורש ק'ר'ב' בסיום הפסוק, כי מלבד קיום המצוות, יש אמצעי נוסף להתקרב לה', הלוא הוא לימוד התורה, כמו שנאמר: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת"5. וכידוע, "אין אמת אלא תורה"6.
השקעה אמיתית בקיום המצוות ובלימוד התורה, מעלה את האדם לרמה רוחנית גבוהה ביותר. וכאשר האדם מקריב זמן וכוחות, ומקדיש אותם לקדוש-ברוך-הוא, הוא זוכה להארה מלמעלה - ומתעלה לדרגת 'קִרבת אלוקים'7.
רש"י, 'אור-החיים', ועוד. ↩
מתוך נוסח 'ריבון העולמים' בסדר הקורבנות, הנאמר לפני תפילת שחרית. ↩
ישעיהו, פרק י"ד, פסוק י"ד. 'עשרה מאמרות' (לרמ"ע מפאנו), מאמר "אם כל חי", חלק ב', סימן ל"ג. ↩
המצוות נמשלו לאברי הגוף, וכמו שאברי הגוף הם "כלים" לאור וחיוּת הנפש השורה בתוך האיברים להחיותם ולקיימם, כך רמ"ח מצוות-עשה הן ה"כלים" שבהם שורה אור אין-סוף ברוך הוא. וכשם שכל איבר בגוף משמש ככלי לכוח הנפש הגלום בו, ואותו כוח נמשך לתוכו, כך כל מצוה היא איבר וכלי להמשכה מיוחדת מהמידות שלמעלה, הנמשכת על ידי קיום אותה מצוה. (ראה תיקוני זוהר, תיקון ל'. ספר התניא, איגרת התשובה, פרק א'). ↩
תהילים, פרק קמ"ה, פסוק י"ח. ↩
תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק ג', הלכה ח'. ↩
תהילים, פרק ע"ג, פסוק כ"ח. ↩