דרשה
לשבת

מדוע דווקא אלה?

פרשת "ויקרא" היא הפרשה הראשונה בספר ויקרא שעוסק בהרחבה בהקרבת קורבנות על גבי המזבח, ובעבודות נוספות שנעשו במשכן. לאחר שעסקנו בספר "שמות" בבנייתו והקמתו של המשכן בפירוט רב, פרשת "ויקרא" פותחת את סקירת סוגי הקורבנות השונים, מאֵלו מינים הם באים, וכיצד יש להקריבם.

פרשני המקרא¹ תוהים, מדוע דווקא בעלי-חיים אלו הוכשרו להיות קורבנות על גבי המזבח ולא אחרים, ומשיבים תשובות שונות ומגוונות. רש"י, למשל, מדייק ומחדש מכל סוג הנאמר בפסוק, כללים שונים הנוגעים לדיני הקורבנות. אך אנו ננסה להבין את משמעות הדברים לאור החסידות.

מאבק פנימי עז

תורת החסידות מלמדת אותנו², כי בתוך לִבו של כל יהודי, ניטש כל העת מאבק עז בין שתי נפשות המפעמות בו בעוז - נפש בהמית ונפש אלוקית. הראשונה מבין השתיים, הנפש הבהמית - שנכנסה באדם תחילה בעת לידתו, מושכת אותו כל העת כלפי מטה, אל תענוגות החיים הגשמיים, בעוד שהשנייה, הנפש האלוקית (הנקראת גם "נפש השנית"³, כי גמר ועיקר כניסתה באדם הוא רק בהגיעו לגיל מצוות⁴) - שמקור חוצבה הוא תחת כיסא הכבוד - מעוררת אותו לקיים את רצון הבורא.

לעיתים, הקדוש-ברוך-הוא מעורר את האדם ב'אתערותא דלעילא' - התעוררות מלמעלה, וכך מתגלים בו כוחות חדשים, המהווים משקל מכריע במאבק ומסייעים לו - אם רק ירצה - להתחזק בענייני קדושה.

ההתעוררות אופפת רק את הנפש האלוקית, להיותה "חלק א-לוה ממעל ממש"⁵, אך הנפש-הבהמית עומדת בתוקפה ונשארת מלאה בתחושת ישות עצמית, כך שלהתעוררות הזו אין כל השפעה עליה.

בין 'בקר' ל'צאן'

זו ההוראה המיוחדת הגלומה בפסוק זה:

כאשר האדם מתעורר להקריב "קורבן לה'", כלומר, זוכה להתעוררות מלמעלה להתקרב אל בוראו, עליו לנסות ולשמר את האש וההתלהבות המפכים בקרבו, ולמצות אותה בהשקעת כל המאמצים, ולרתום גם את "הבהמה", היא הנפש הבהמית, לעבודת ה'.

עם כל המעלות והיתרונות הייחודיים לנפש האלוקית, דווקא לנפש הבהמית יש יתרונות רבים כאשר מצרפים אותה למאמץ של עבודת ה' בלימוד התורה וקיום המצוות, כמאמר הפסוק⁶: "ורב תבואות בכוח שור".

סוגי הבהמות המנויים בפסוק, רומזים לסוגי הנפשות הבהמיות הקיימים אצל בני האדם⁷. יש מי שנפשו כועסת וסוערת כבקר וכשור נגח, והוא כעסן ותוקפן בטבעו ובעל מידות גסות ביותר (ולכן נפשו הבהמית מכונה בשם 'בקר'), ויש מי שנפשו נמשכת לתאוות העולם הזה, כמו הצאן (הכבשים, בשונה מן השור, הן רגועות ואינן תוקפניות, ומשמיעות קולות רכים המסמלים רחמים, אך הן בעלות תאווה. נפש בהמית מסוג זה מכונה 'צאן'). וכל יהודי צריך להקריב את הנפש הבהמית הייחודית לו, תוך ניצול ראוי של זמני ההתעוררות של הנפש האלוקית.

1. הרמב"ן, הספורנו, האבן עזרא, ועוד. ↩

2. ספר התניא, ליקוטי אמרים, פרקים א'-ב'. ↩

3. ראה 'רשימות' הרבי מליובאוויטש לספר התניא, ליקוטי אמרים, פרק ב'. ↩

4. תחילת כניסת הנפש האלוקית באדם, היא בחינוך לתורה ולמצוות שחייבו חכמים לחנך וגם במצוַת מילה (שולחן ערוך הרב, אורח חיים, מהדורה בתרא, הלכות השכמת הבוקר, סימן ד'), ואצל בת, תחילת כניסת הנפש האלוקית היא מיד כשנולדה ('תורת מנחם', חלק מ"ה, עמ' 238), אך גמר ועיקר כניסת הנפש האלוקית באדם היא בגיל י"ג שנים ויום אחד לבנים, ובגיל י"ב לבנות (שולחן ערוך הרב שם). וראה התוועדויות תנש"א, חלק א', עמ' 315, הערה 71. ↩

5. ספר התניא, ליקוטי אמרים, פרק ב'. ↩

6. משלי, פרק י"ד, פסוק ד'. ↩

7. 'ליקוטי תורה', פרשת ויקרא, דף ב', ד'. וראה גם קונטרס 'התפילה' (לאדמו"ר הרש"ב), פרק ח'. ↩