שבחים גשמיים?!
זמן קצר לפני פטירתו, מתייצב משה רבינו לפני כל עם ישראל, ומרעיף ברכות על כל אחד משנים-עשר השבטים.
בדברי הברכה לשבט גד, אומר משה, בין השאר: "וטרף זרוע אף קדקוד".
אומרים על כך מפרשי המקרא1 שבמילים אלו, ביטא משה את גבורתם של בני שבט גד שהיו נלחמים באויבים בעוז, וכולם הכירו שהרוגי שבט גד שונים מהרוגי שאר השבטים. שכן, בני גד היו עורפים את הראש ואת הזרוע של אויביהם במכה אחת, וכך מפילים על האויב אימה ופחד.
ונשאלת השאלה: לכאורה, היה מצופה ממשה רבינו כי כאשר הוא מונה את שבחם של שבטי ישראל, ייתן ביטוי למעלתם וגדולתם הרוחנית. אם כן, מדוע הוא משבח את בני גד בתיאור גבורתם וכוחם הגשמי?
רמז לשני מחסומים
ההסבר הוא, שאכן דברי משה מכילים רמז למעלתם הרוחנית של שבט גד:
מכל יהודי העובד את ה', נדרש כי מלבד עבודת ה' הפרטית ועשיית המצוות האישית שלו, ישפיע גם על סביבתו ויקרב את ליבם של יהודים נוספים לאבינו שבשמים.
אולם, ייתכנו שני מחסומים שימנעו את ההשפעה על הסביבה. האחד הוא הגורם השכלי, כאשר האדם לוקח בחשבון שיקולים שונים המובילים אותו למסקנה מוטעית, שבמקום לעסוק בהשפעה על הזולת, מוטב שיהיה ספון לעצמו, יעסוק בלימוד התורה ויגדיל את מעלתו הרוחנית האישית.
המחסום השני, עלול להיות ממניעים גשמיים. כלומר, מחשבות מוטעות שאין לאדם די כוחות ואמצעים כדי להשפיע על הסביבה, ולכן עדיף שיתמקד בעבודת ה' האישית שלו.
שני המחסומים הללו רמוזים ב'קודקוד' ו'זרוע'. המניע השכלי נובע מהקודקוד שבראש, ואילו המניע הגשמי נובע מהכוחות הגשמיים שבזרוע.
מעלתם הרוחנית של בני גד הייתה, שכאשר הם יצאו לכיבוש הארץ ברוחניות – בדרך השפעה על הסביבה והפצת יהדות בקרב בני ישראל הזקוקים לכך – הם לא נרתעו מאף אחד מהמחסומים הללו, אלא ביטלו אותם מכל-וכל 'במכה אחת'.
כוחה של קבלת-עול
דרך פעולה זו של עריפת הראש והזרוע בבת-אחת, מתאפשרת רק באמצעות רומח, אך לא על-ידי חץ וקשת.
יש בכך רמז, שכדי להסיר ולבטל את המחסומים הללו, חובה לפעול ב'רומח' – רמז ל'רמ"ח' המילים שבפרשיות קריאת-שמע2. והרי קריאת-שמע נועדה להחדיר בלב היהודי קבלת עול למצוות ה', ללא שום נימוקים והסברים.
אכן, על-ידי עבודת ה' מתוך קבלת-עול, יתבטלו טענות היצר הגורמות לשני המחסומים הנזכרים, ולא תהיה כל מניעה להשפיע על הסביבה ולהפיץ יהדות ללא מגבלות.

