דרשה
לשבת

כמו חבל קשור היטב

פרשתנו נקראת בשם 'האזינו' על שם השירה הנושאת תכנים רבים – חסדי הבורא לעם ישראל, אזהרות מפני עונשים העלולים לבוא על העם אם יחטאו, ולבסוף נבואה על הגאולה העתידה.

בין הדברים, מתאר משה את הקשר המיוחד של בני ישראל לקדוש-ברוך-הוא באמירה: "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו".

מוסבר על כך בספרי חסידות1: כי הקשר בין הנשמה היהודית לקדוש-ברוך-הוא נמשל לשני דברים הקשורים בחבל המחבר ביניהם. כל חטא ועוון גורם חולשה ורפיון בקשר שבאמצעות החבל ההדוק. ויש עבירות חמורות במיוחד, שכאשר יהודי נכשל בהן, חלילה, החבל הרוחני המחבר את הנשמה לבורא העולם – נכרת לחלוטין, חלילה.

נשאלת השאלה: מבואר בתורת הסוד2, שהחבל המחבר בין נשמת היהודי לבורא העולם, גורם לכך שאם יהודי עובר עבירה חמורה ושוקע בעמקי הקליפות, הוא גורר את הבורא, כביכול, לאותם מקומות נחותים.

ודרוש ביאור: מאחר שעל-ידי עבירה חמורה, החבל נכרת לחלוטין והקשר נפסק, כיצד מעשה העבירה החמורה יכול לגרור את האלוקות והקדושה למקום ה'קליפות'?

קשר חיצוני וקשר פנימי

ההסבר הוא, שבקשר בין היהודי לבוראו קיימים שני רבדים:

יש קשר חיצוני שממשיך חיוּת לַגוף היהודי. חיבור זה מושפע מהחטאים של האדם, ובחטאים חמורים במיוחד עלול גם להיפסק ולהיכרת לגמרי חס-ושלום.

אולם, ישנו קשר נוסף, פנימי ו'עצמי' בין היהודי לבורא העולם – קשר שלא נפגם ולא נחלש על-ידי שום חטא ועוון – ואינו נכרת לעולם.

הדבר דומה לקשר בין אב לבנו, שאף הוא קשר 'עצמי' וגם אם הבן ימרה את רצון אביו ויכעיס אותו מאד, אביו ימשיך לאהוב אותו אהבה 'עצמית' – וימשיך לרצות בקיומו ובשמחתו.

לתת לקשר ביטוי מעשי

לכן אין סתירה בין הקביעה שחטאים חמורים עלולים לכרות את ה'חבל', לבין אמירה שחטאים חמורים גוררים, כביכול, את הבורא למקומות נחותים:

החבל האחראי להמשכת חיוּת לַגוף היהודי, אכן נפסק ונכרת במקרה של חטאים חמורים.

לעומתו, החבל הפנימי ה'עצמי' – אינו ניתק לעולם. ולכן, כאשר יהודי חוטא חטאים חמורים ונופל בעמקי הקליפות, הוא אכן מושך וגורר את בורא העולם אל המקומות הללו, שהרי הקשר ה'עצמי' קיים ועומד.

התבוננות בכך, תחזק את המודעות לתוצאה הקשה שנגרמת כתוצאה מחטאים מצד אחד, ומצד שני – את החשיבות הגדולה של מתן ביטוי מעשי לקשר ה'עצמי' בין היהודי לבוראו על-ידי תשובה ומעשים טובים, שיאירו את הנשמה באור האלוקי.