למה דווקא חצוצרות?
בפרשתנו מדובר על מִצְוַת 'הקהל'. אחת לשבע שנים, בחג הסוכות של השנה שאחרי שנת השמיטה – בה שבתו כל בני ישראל ממלאכת האדמה – יש לאסוף את כל העם כולו לבית-המקדש, והמלך משמיע פרשיות מספר התורה כדי לעורר את העם ליראת ה'.
המִצְוָה היא שכל בני ישראל, ללא יוצא מן הכלל, יתכנסו בבית-המקדש, וכלשון הכתוב: "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף".
לצורך מטרה זו, קבעו חכמים כי ביום ה'הקהל', הכוהנים המשרתים בבית-המקדש יסיירו במקומות מושבותיהם של בני ישראל, ויריעו בחצוצרות. תרועת החצוצרה הייתה תזכורת לציבור על קיום המעמד הגדול, ועל הצורך להיות חלק מההתכנסות החשובה1.
וצריך ביאור: ברור שצריך לשגר שליחים להזכיר לעם להתכנס ל'הקהל', אך מדוע קבעו חכמי ישראל שהמשימה הזו תיעשה דווקא על-ידי תרועת חצוצרה?
שני חצאים של צורה אחת
כפי שמוסבר בספרי החסידות2, המילה חצוצרה מורכבת משתי המילים – חצאי צורה. כלומר, החצוצרה רומזת לשני חצאים של צורה אחת, שמתאחדים לדבר אחד שלם.
כזכור, כאשר בני ישראל היו במדבר, ציווה הקדוש-ברוך-הוא על משה רבינו להכין שתי חצוצרות-כסף שעל-ידי התקיעה בהן, ידעו העם להתקבץ סביב אוהל מועד3. והסיבה הפנימית לכך שהאות לבוא לשמוע את דברי ה' באוהל מועד יהיה דווקא על-ידי החצוצרה, היא לרמז על מהותה של ההתאחדות בין הקדוש-ברוך-הוא לבני ישראל. כלומר, היהודי כשלעצמו הוא רק חצי, ועל-ידי הקירוב והחיבור אל הבורא, הוא זוכה לשלימות.
'הקהל' למציאות אחת שלימה
גם למִצְוַת 'הקהל' יש מטרה דומה:
המִצְוָה היא, שכל בני ישראל יתקבצו לבית-המקדש ויתעוררו ביראת-שמים ובאהבת ה'. לשם כך, הכוהנים נדרשים לצאת לקבץ ולאחד את כל בני ישראל – גם אלה שנמצאים במקומות רחוקים ביותר – ולכנס אותם לבית-המקדש.
במילים אחרות, על הכוהנים לפנות אל כל בני ישראל, אפילו הנמצאים בדרגה רוחנית נמוכה ביותר, ולקרב ולחבר אותם לבורא העולם בבית-המקדש.
לכן, הקיבוץ נעשה דווקא באמצעות תרועה בחצוצרה. כאמור, החצוצרה, 'חצאי צורה', מסמלת את החיבור של שני חצאים, לשלם אחד. וכך עם ישראל כשלעצמו הוא כמחצית בלבד, ומגיע לשלימות על-ידי ההתאחדות וההתקרבות לבורא העולם.

