למה הזירוז שייך לביכורים?
התורה מְצַוָה את מי שמגדל פירות, לשים לב לפירות הראשונים שצומחים בכרמו, ולהביא אותם לבית-המקדש כמנחת תודה לבורא העולם. זוהי מִצְוַת הביכורים.
בהמשך לכך, אומרת התורה ציווי כללי המוסב על כללות כל המצוות: "היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך".
בפסוק זה, אומרת לנו התורה לקיים את התורה והמצוות בצורה מושלמת, בהתחדשות יום-יומית ובעלייה והתקדמות ללא הפסקה1.
נשאלת השאלה: מאחר שהכתוב מדבר על כל מצוות התורה, מדוע הדברים מופיעים דווקא בקשר למִצְוַת ביכורים?
הדרך להגשמת השאיפות
הדבר יובן לפי המשמעות הפנימית של מִצְוַת ביכורים:
בני ישראל נקראים 'ראשית תבואתה'2 של הקדוש-ברוך-הוא. כלומר, הדבר היקר והחשוב ביותר בעולמו של הבורא.
לכל אחד ואחת מבני ובנות ישראל, יש נשמה בוערת וניצוץ אלוקי לוהט, בשאיפה תמידית להתעלות ולהתקרב אל הקדוש-ברוך-הוא3. ואולם, העולם הזה וניסיונותיו, מעכבים בעד היהודי להגשים את השאיפות הנעלות שלו, ומקשים עליו את ביצוע המשימה.
אך כאשר האדם יהיה מודע לנשמתו ולקדושתה האמיתית, בסופו של דבר, יצליח לגלות את הקשר הפנימי והעמוק עם בורא העולם, ולתת לו את הביטוי המלא.
מודעות ליוקר הנשמה
הדבר בולט במיוחד במִצְוַת הביכורים:
הפירות הראשונים הם דבר חביב ויקר בעיני האדם, וכאשר הם מופיעים, הוא שמח בהם שמחה רבה.
והתורה דורשת מהיהודי לקחת את הפירות הללו, היקרים לליבו, ולהביא אותם לבית-המקדש כמנחה וכתודה לבורא העולם. ללמדנו שמקומם האמיתי של הדברים החשובים והיקרים ביותר הוא בבית-המקדש, קרוב לקדוש-ברוך-הוא.
כאמור, זו גם הדרך להתקדם בעבודת ה', למרות כל המניעות והעיכובים. מתוך מודעות לכך שהנשמה האלוקית היא הדבר היקר והחביב ביותר אצל בורא העולם, ושאיפתה היא להתעלות ולהתקרב לבורא העולם על-ידי קיום מצוותיו.