למה במדבר אסור, ובארץ מותר?
לאחר שמשה רבינו מודיע לבני ישראל על החובה לבנות את בית-המקדש עם הכניסה לארץ ישראל, הוא מוסר להם את הציווי האלוקי האוסר על הקרבת קָרבנות מחוץ לבית-המקדש.
בנוסף, עד עתה נאסרה על בני ישראל אכילת בשר-בהמה שחלקים ממנה לא הוקרבו כקָרבן על-גבי המזבח, ואילו כעת נאמר להם כי כאשר יגיעו לארץ-ישראל יהיו רשאים לאכול בשר בהמה טהורה – לאחר שחיטה כשירה והכשרה ראויה – גם כזו שלא באה כקָרבן. ובלשון הכתוב: "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך.. בכל אות נפשך תאכל בשר".
ונשאלת השאלה: מה עומד מאחורי ההבדל הזה, בין המדבר לארץ ישראל?
ללא תאוות חומריות
ההסבר הוא, שכאשר בני ישראל היו במדבר סיני, הקדוש-ברוך-הוא דאג לכל מחסורם.
הם אכלו 'מן' שהבורא הוריד להם מן השמים1, בארה של מרים הנביאה הייתה הולכת ומתגלגלת עמהם2, ענני הכבוד שמרו עליהם והגנו עליהם מפני המזיקים ואף גיהצו וכיבסו את בגדיהם3.
אפילו בנוגע ללימוד התורה, הם לא היו צריכים להתייגע כל-כך, כי משה רבינו בעצמו היה מלמדם תורה, וחכמתם הייתה רבה מאוד – עד שנקראו 'דור דעה'4.
לכן, לא הייתה סיבה לבני ישראל להתעסק כלל עם עניינים גשמיים, ולא היו להם תאוות חומריות כאלו ואחרות.
מעבר חד יומיומי
אולם, כניסתם לארץ-ישראל שינתה את המצב. מעתה הוטל על בני ישראל תפקיד חשוב מאת בורא העולם – להחדיר את הקדושה ואת הרוחניות לתוך החיים היום-יומיים. לקדש את חומריות העולם ולזכך את הגשמיות על-ידי עבודת ה', תוך כדי המגע עם גשמיות העולם לצורכי פרנסה וכדומה.
לשם כך התיר הקדוש-ברוך-הוא לבני ישראל אכילת בשר בארץ ישראל. שכן, מעתה ואילך, חלק משמעותי בעבודתם הרוחנית היא להעלות את הדברים הגשמיים לקדושה.
למעשה, מעבר חד זה, מרוממות מגשמיות העולם למגע עם ענייני העולם, קיים גם בעבודת ה' היומית של כל יהודי:
שעות הבוקר הראשונות, מוקדשות לרוחניות. אפילו חל איסור לאכול לפני התפילה (אלא-אם-כן יש צורך בכך5) והזמן מוקדש לתפילה והתעלות. בהמשך היום, האדם נדרש לנצל את הכוח שניתן לו כדי לקדש גם את ענייני העולם, על-ידי העיסוק בפרנסתו באמונה וביושר, ועיסוק בצרכי גופו לשם שמיים.