למה רש"י עוסק בטעמים?
בפרשת השבוע, מופיע הציווי על הקצאת ערי מקלט1. מי שהרג בשוגג, חשוף לסכנה מפני 'גואל הדם' – קרובי משפחתו של הנרצח – המבקשים לנקום את מותו של הקרוב.
לכן יש לקבוע ערי מקלט, לשם יימלט ויישאר לגור במקום. אל הערים הללו אסור ל'גואל הדם' להיכנס, והרוצח שוהה בהן כשהגנתו בטוחה ללא חשש.
לגבי תקופת שהותו של הרוצח בעיר המקלט, אומרת התורה שהדבר תלוי באורך החיים של הכהן-הגדול באותה עת2. כל עוד הכהן חי, הרוצח חייב להמשיך ולהתגורר בעיר המקלט, ועם פטירתו של הכהן הגדול, הוא רשאי לצאת מעיר המקלט, ול'גואל הדם' אסור לפגוע בו יותר בשום מקום.
לגבי הטעם לכך שאורך השהות של הרוצח, נקבע לפי אורך חיי הכהן הגדול, מפרש רש"י שני הסברים.
ונשאלת השאלה: בפירושו על התורה נמנע רש"י בדרך-כלל מלהביא טעמים והסברים למצוות התורה, ועוסק בהם רק אם נכתבו במפורש. אם כן, מדוע כאן רש"י מוצא לנכון לכתוב טעמים למצווה?
לא פיתרון טכני-מעשי
הסבר הדבר נעוץ בשאלה בסיסית שמתעוררת בפרשתנו:
מדברי התורה משתמע, כי המטרה של בריחת הרוצח אל עיר המקלט, היא כדי שיהיה מוגן מפני 'גואל הדם', ובלשון הפסוק: "והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו".
ולפי-זה תמוה: אם ישיבתו של הרוצח-בשגגה בעיר המקלט היא פתרון טכני-מעשי כדי שלא ייהרג בידי 'גואל הדם' – כיצד מתבטל הצורך בהגנה עם פטירת הכהן-הגדול?
עונש שמכפר
לשם כך מסביר רש"י שכליאתו של הרוצח בתוך עיר המקלט, אינה קשורה לסכנה הנשקפת מפני 'גואל הדם', אלא זהו עונש שבכוחו לכפר על מעשהו. ולשלימות הכפרה, דורשת התורה שהרוצח יישב בעיר עד מות הכהן הגדול, מסיבה רוחנית. וכדברי רש"י – "שהכהן בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, לכן אינו כדאי שיהא לפני כהן-גדול".
ובאשר למשתמע מהפסוקים שהרוצח שוהה בעיר המקלט כדי ש'גואל הדם' לא יפגע בו, הכוונה היא שהתורה נותנת רשות ל'גואל הדם' לפגוע ברוצח-בשגגה במקרה שהלה מיפר את דרך התשובה והכפרה שניתנה לו – ולא שוהה בעיר מקלט.