הקרבנות קודמים להנהגה
לפני פטירתו, ביקש משה רבינו מהקדוש-ברוך-הוא למנות מנהיג ורועה נאמן לבני ישראל אחרי מותו, כדי שהעם יזכה להנהגה ראויה1.
מיד לאחר מכן, אומר הקדוש-ברוך-הוא למשה: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם – את קרבני לחמי לאשי, ריח ניחוחי, תשמרו להקריב לי במועדו". זהו הציווי להקריב מדי יום ביומו את קרבן התמיד.
על הקשר בין שני הנושאים, מינוי ממלא-מקום למשה רבינו וקרבן התמיד, מפרש רש"י2: "אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: עד שאתה מְצַוֵנִי על בָּנַי, צַוֵה את בָּנַי עלי". כלומר, ה' אמר למשה רבינו – לפני שאתה מבקש למנות רועה נאמן שידאג לבני ישראל, תצווה את בני ישראל שידאגו לי – כביכול – ויביאו לי קורבנות מדי יום ביומו.
משמעות הדברים היא, שהקרבנות חשובים בעיני ה' עד כדי כך שהם עולים בחשיבותם על פני מינוי מנהיג ראוי לבני ישראל. ולכן ה' אמר למשה שיש להקדים את הציווי על הקרבנות לנושא מינוי המנהיג.
ויש ללמוד מכך הוראה נפלאה.
"תפילות במקום קרבנות"
עם חורבן בית המקדש, פסקה עבודת הקרבנות, וניטלה מבני ישראל היכולת לגרום נחת-רוח לה' ולכפר על עוונותיהם באמצעות הקרבנות. לכן תיקנו חכמים את התפילות, שנועדו לפעול את אותה פעולה שנפעלת על-ידי הקרבנות, כדברי חז"ל3: "תפילות כנגד תמידים תקנום".
יש ללמוד מכך על חשיבות התפילה בקשר של כל יהודי עם הבורא. דברי ה' שהקרבנות חשובים בעיניו אף יותר ממינוי מנהיג לעם, תקפים גם לגבי התפילות שנתקנו כתחליף לקרבנות, ומלמדים עד כמה גדול ערך התפילה ועד כמה חשוב לא להחסיר אפילו תפילה בודדת.
לכן אומר ה' על הקרבנות – 'לחמי': כשם שהלחם מזין את האדם, כך הקרבנות. וכיום התפילות, הן מקור ההנאה והנחת-רוח למעלה, כביכול.
חובה מוסרית קבועה
ומעניין: דבר ה' על הקרבנות, נאמר כאן דווקא על קרבן התמיד. ואכן, התפילה שחכמים תיקנו במקום הקרבנות, דומה במיוחד לקרבן התמיד. ובראש ובראשונה – כשם שקרבן התמיד בא בזמנים קבועים, פעמיים בכל יום, בבוקר ובערב, כך התפילה צריכה להיות תמידית, פעמיים בכל יום בזמנים קבועים, ויש לראות בה חובה מהותית ועיקרית בעבודת ה' של כל אחד ואחד.