המנורה והנשמה
מוסבר בתורת החסידות, כי כל אחד מכלי המקדש מסמל בתוכנו הפנימי, דרך ואופן בעבודת ה'. וביחס למנורת הזהב, שבתחילת פרשתנו מדובר על מצות הדלקתה, נאמר כי העובדה שיש בה שבעה קנים, מסמלת שבעה דרכים בעבודת ה' כנגד שבע המידות. עבודת ה' באהבה – כנגד מידת החסד, ביראה – כנגד מידת הגבורה וכן הלאה1. וכפי שנרמז בכתוב2 "נר ה' נשמת אדם".
לפי פשוטו, הוטלה על אהרן הכהן המצוה להדליק להבת אש בכל אחד משבעת קני המנורה. ולפי המשמעות הפנימית, על כל אחד ואחד מוטל לסייע ליהודי נוסף, ולהצית גם בו את הניצוץ האלוקי הטמון בנשמתו.
מלבד המסר הכללי, יש להפיק מסר משמעותי נוסף מהדלקת המנורה:
על דיוק לשון הכתוב "בהעלותך את הנרות", ולא "בהדליקך" וכד', מפרש רש"י שאהרן היה צריך להדליק את נרות המנורה עד "שתהא שלהבת עולה מאליה", מעצמה, מבלי שהמדליק יעשה זאת.
אחריות ואכפתיות
הרצון העליון הוא, שכל יהודי יגלה אחריות ואכפתיות גם למצבם הרוחני של הנמצאים בסביבתו, לקרבם לעבודת ה' ולסייע להם בגשמיות וברוחניות.
ולכן עלולה להיות מחשבה שמספיק להראות לאנשים את הדרך הנכונה, ובכך יוצאים ידי חובת הסיוע לזולת. ולאחר שהראה להם את הכיוון הנכון, כבר אין צורך להמשיך ללוותם ולנתב אותם לאורך זמן.
עד ששלהבת הנשמה 'תבער'
בא הציווי 'בהעלותך את הנרות – עד שתהא שלהבת עולה מאליה' ומלמד: יש להצית את האש בנשמתו של הזולת עד שהיא תבער מאליה, והלה אכן לא יזדקק עוד לסיוע.
כשם שאהרן הדליק את הנרות 'עד שתהא שלהבת עולה מאליה', כך כל אחד מבני ישראל המכונים "ממלכת כהנים"3, צריך לסייע לזולת:
לא ניתן לצאת ידי-חובה בהצתה חד-פעמית של הניצוץ הטמון בנשמה, אלא יש ללוות אותו עד שהוא עצמו 'יבער' בהתלהבות לתורה ומצוות, ושלהבת נשמתו האלוקית תהיה עולה מאליה.

