למה להזכיר את הבהמות?
לגבי היחס לעבד כנעני, כותב הרמב"ם1: "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף-על-פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החוכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה". והרמב"ם מוסיף: "חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן".
ויש לתמוה: מדוע בתוך דבריו על העבדים, שוזר הרמב"ם את העובדה שחכמים הראשונים היו מקדימים גם את מזון הבהמות לסעודה שלהם עצמם? למה חשוב להזכיר זאת כאן בדיני עבדים?
בין חוכמה לחסידות
אלא שיש לשים לב ללשון הרמב"ם: "מידת חסידות ודרכי החוכמה שיהיה אדם רחמן". לפי השכל וההיגיון, ראוי שהאדם יתייחס לעבדו בחמלה. כך הוא יבטיח לעצמו, שעבדו ישלים את מלאכתו כראוי ולא יפקיר את המלאכה ולא יתחמק. לכן הרמב"ם אומר שהנהגה זו היא מ"דרכי החוכמה", כי אכן מדובר במהלך חכם והגיוני מצד האדם.
ואולם, ההיגיון בהחלט לא מחייב שאדם יקדים את ארוחת עבדו לפני ארוחת עצמו. להיפך, ההיגיון אומר שיש לאחר את ארוחת העבד, על-מנת לבטא בכך את העובדה שהעבד נתון למרותו של האדון ומשועבד לו.
לכן מוסיף הרמב"ם, שיש לנהוג כך מ"מידת חסידות". בני ישראל הם רחמנים וגומלי חסדים, וככאלה נדרש מהם לנהוג על-פי מידת חסידות מופלגת, ולהקדים את ארוחת העבד לארוחת האדון, למרות שההיגיון לא מחייב זאת.
זו גם הסיבה לכך שהרמב"ם מציין כאן שחכמים הראשונים הקדימו "מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן". על-פי השכל וההיגיון, אין טעם להקדים את מזון הבהמות לסעודת האדם. זו הנהגה שנובעת אך ורק מהעובדה שטבעו של היהודי הוא לגמול חסד ולחוס על הבריות.
חסדי ה' ל'עבד כנעני'
חכמים אומרים על עבד כנעני "עבדא בהפקירא ניחא ליה"2 – נוח לעבד בחיי הפקר ופריקת עול, ורק בלית-ברירה הוא מציית לאדונו.
על-פי פנימיות התורה, 'עבד כנעני' רומז לאדם נטול רגש לרוחניות ולעבודת הבורא. מי שהרצונות שלו מושכים אותו להפקרות ופריקת עול, והוא מקיים מצוות ללא חשק ולא רגשות של אהבת ה'.
ויש לפרש את דברי הרמב"ם כמכוונים כלפיו:
מן הדין, היה לעבוד בו בפרך ולהעניש אותו על רצונותיו המגושמים. אך הקדוש-ברוך-הוא ברחמיו הבלתי מוגבלים מספק לו פרנסה, בריאות ושפע. ואפילו אינו ממתין עד שהלה יעשה מצוות ויגרום נחת-רוח – אלא נותן לו הכל מיד.
והמסר ברור: עלינו לנהוג במידותיו של הקדוש-ברוך-הוא ולהרבות במעשי חסד כלפי כל יהודי, לפנים משורת הדין, מעל ומעבר למתחייב ומתבקש לפי השכל וההיגיון.

