מה מיוחד בצדקה בשדה?
בפרשתנו מְצַוָה התורה: "ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם".
המצוות 'לקט', 'שכחה ו'פאה', מוטלות על בעל שדה או קרקע חקלאית אחרת. בקצירת התבואה, יש להניח פאה (פינה) בשדה כצדקה לעניים1. בנוסף, אם בעת הקצירה נופלות על הקרקע שיבולת אחת או שתיים, יש להשאיר אותן בשדה בתור לקט לעניים2. גם במקרה שהקוצר שכח ערימה אחת או שתיים של תבואה בשדה, אסור לו לשוב ולקחתן3 אלא עליו להשאיר אותן לעניים.
חכמים נתנו טעם לכך שפסוק זה נאמר באמצע פרשת המועדות: "ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית-המקדש והקריב עליו קורבנותיו"4.
ונשאלת השאלה: מה מיוחד כל-כך במצוות לקט, שכחה ופאה, יותר מכל נתינה רגילה לצדקה? מדוע דווקא המקיים מצוות אלה, נחשב כאילו בנה בית-מקדש והקריב קורבנות?
בעמל רב וללא הכרת תודה
במצוות צדקה רגילה של נתינת נדבה לעני בסדר גודל כזה או אחר, לא תמיד כסף הצדקה הגיע לידי הנותן בעמל ויגיעה. גם מי שעשה את הונו באמצעות ירושה או זכייה בהגרלה, יכול לקיים את מצוות צדקה בהידור.
לעומת זאת, מצוות לקט, שכחה ופאה, מתקיימות דווקא בתנובות הקרקע שכדי לגדל אותן האדם חרש וזרע, התייגע ועמל שעות וימים רבים. וכשאדם מניח חלק נכבד מהתבואה שעמל עליה הרבה, והשקיע בה מאמצים רבים, יש לכך ערך מוסף וחשיבות מיוחדת.
פרט לכך, בנתינת צדקה רגילה, הנותן יכול לבחור לאיזה עני לתת, וכך הוא יכול ליהנות מהכרת טובה מצד העני. ואילו במצוות לקט, שכחה ופאה, אין לאדם שום אפשרות לבחור לתת לעני מסוים ולזכות בתודה מיוחדת. הוא משאיר את התבואה בשדה, וכל עני המקדים לבוא, בא ונוטל.
ציון לשבח
לכן למצוות אלה יש ערך מיוחד, והמקיים אותן נחשב 'כאילו בנה מקדש והקריב בו קורבנות':
בניית בית-המקדש היא מצוה הדורשת יגיעה רבה ומאמץ עצום. בנוסף לכך, העוסק במלאכה לא נהנה מעמלו באופן מיוחד, שכן בית-המקדש שייך לכולם וכל ישראל יכולים להקריב בו קורבנות, כך שלעוסק בבניין הבית אין שום זכויות-יתר.
לכן, יהודי שמקיים מצוות לקט, שכחה ופאה כראוי, במאמץ רב וללא שום הנאה ותגמול, זוכה שהתורה משבחת אותו במיוחד.