למה המנחות שונות?
ביום ט"ז בניסן, למחרת החג הראשון של פסח, מקריבים את 'מנחת העומר'1. מנחת העומר היא קורבן ציבור שמביאים מהתבואה החדשה של השנה, המנחה הייתה מובאת משעורים, בקנה מידה של עומר- כמות שיבולים מסוימת המאוגדות יחד בצרור, מה שנתן לקורבן את שמו.. ורק לאחר הקרבת מנחה זו, מותר לאכול מהתבואה החדשה.
מנחה נוספת עליה מדובר בפרשתנו, היא 'מנחת שתי הלחם'. מהתבואה החדשה של השנה, היו מכינים שני לחמים מיוחדים, אותם היו מביאים בחג השבועות2. ועל-אף שמותר לאכול מהמנחה החדשה עם הקרבת 'מנחת העומר', עד הגשת 'מנחת שתי הלחם' היה אסור להביא מנחה מתבואה זו. רק לאחר הגשת 'מנחת שתי הלחם' הותר להביא מנחה מהתבואה החדשה.
אולם, קיים הבדל משמעותי בין שני התאריכים3: המקריב מנחה מתבואה חדשה לפני 'מנחת העומר' – מנחתו פסולה. ואילו המגיש מנחה בתקופה שלאחר 'מנחת העומר' ולפני 'מנחת שתי הלחם' – למרות שלכתחילה אסור לעשות זאת – מנחתו כשרה.
מה הסיבה להבדל הבולט?
הקרבת ה'בהמה' שבנו
'מנחת העומר' הובאה משעורים המוגדרים כמאכל בהמה4. לעומתה, 'מנחת שתי הלחם' הובאה מסולת חיטה שהיא מאכל בני אדם5.
הקרבת 'מנחת העומר' למחרת חג הפסח, מסמלת את תיקון החלקים השליליים של האדם – וקירובם לקדושה. משימתו של האדם היא להתגבר על הרע, להכניע את הבהמיות ואת החומריות שבו, ולרתום ולקרב אותם לקדושה. ואילו 'מנחת שתי הלחם' בחג השבועות, מסמלת את ההתעלות בעולם הקדושה ועשיית מעשים טובים וחיוביים.
התקדמות בקדושה עצמה
ראשית, מוטל על האדם לסור מחטאי העבר, ולטהר את נשמתו מתכונות שליליות. מדובר בתנאי הכרחי שבלעדיו לא ניתן להתקרב לאלוקות. לכן, מנחה שהוגשה לפני הקרבת 'מנחת העומר' פסולה, שכן מדובר בניסיון התקרבות לפני תיקון בסיסי של הנפש הבהמית.
בשלב שני, לאחר תיקון וקירוב הנפש הבהמית, יש לעשות מעשים חיוביים על-מנת לדבוק בדרכי ה'. ולכתחילה, רק לאחר-מכן ניתן להגיש מנחה לה'. עם זאת, גם מנחה שהוגשה קודם לכן, בין השלב הראשון לשני, כשרה ומתקבלת, שכן השלב הראשון כבר בוצע במלואו, וכעת לא נותר לאדם המתקרב אלא להשלים את המשימות בעולם הקדושה עצמו.