איך מתקנים את העבר?
זמנה של מצוות מילה הוא ביום השמיני ללידה1. במקרה שלא ניתן למול את התינוק בזמן, בגלל בעיה בריאותית כזו או אחרת, יש לדחות את ביצוע ברית המילה למועד מאוחר יותר.
ועל הסיבה שיש לדחות את מועד הברית בעת הצורך, כותב הרמב"ם, כי "אפשר למול לאחר זמן, ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם"2.
ומדברי הרמב"ם עולה, שאין שום חסרון במילה לאחר הזמן המקורי, ביום השמיני ללידה. ונשאלת השאלה: מדוע? הרי כאשר הברית נדחתה, התינוק חווה תקופה מסוימת במהלכה היה ערל – דבר שלעולם לא יוכל לתקן, ולשיטת הרמב"ם איך יתוקן החיסרון של הימים שחלפו לפני המילה?
אור אלוקי מרגע הלידה
מוסבר בתורת החסידות3 כי בשעת המילה מאיר על הנימול אור אלוקי נשגב, מדרגה רוחנית נעלית ביותר.
לאמיתו של דבר, אור זה קיים אצל כל יהודי משעת לידתו, אלא שהעורלה וגסותה, מונעים את גילוי האור בנפשו של היהודי. עם הסרת העורלה בברית המילה, האור האלוקי נחשף ומתגלה ביהודי.
לכן, במקרה שהברית נדחית והיא מתקיימת בפועל לאחר היום השמיני, היא מתקנת גם את הימים שחלפו. כי האור האלוקי קיים בעצם מרגע הלידה, אלא שהוא נעלם ונסתר – והברית רק מביאה אותו לידי גילוי.
גילוי הקשר העצמי
ויש כאן מסר וקו-מנחה כללי:
יהודי עלול לחשוב כי מאחר ויש לו נשמה אלוקית ונפשו קשורה לקדוש-ברוך-הוא בקשר נצחי, הנהגתו והרמה שלו בתורה ובמצוות לא חשובים כל-כך לחיבור שלו עם הבורא.
מצוות מילה מלמדת כי את הקשר הנצחי שקיים בפנימיותו של כל יהודי, יש להביא לידי גילוי ולתת לו ביטוי מעשי.
במעשה המילה והסרת העורלה, מגלים את האור האלוקי הנסתר אצל כל יהודי מיום לידתו. וכך בחיי היום-יום יש לקיים תורה ומצוות בפועל, להסיר את 'עורלת הלב'4 ולתקן ולעדן את המידות – וזו הדרך להביא לידי גילוי את הקשר העצמי שלנו אל הקדוש-ברוך-הוא.