למה נזהרים בכבוד החוטאים?
כאשר אדם מבחין שעל קירות ביתו החלו להופיע כתמים לבנים, קיימת אפשרות שמדובר בנגעי צרעת, הנגרמים כתוצאה מדיבורי לשון-הרע. ויש להביא לבית תלמיד-חכם מומחה בהלכות אלו, שיראה את הכתמים ויפסוק האם אכן מדובר בצרעת.
אומרים על כך חכמי המשנה1, שאם חתן וכלה הנמצאים בתוך שבעת ימי המשתה שלהם, הבחינו בנגעים על קירות ביתם, אין להביא את החכם לביתם כדי לבדוק את הנגע עד שיסתיימו ימי שמחתם, כדי לא לפגום בשמחה.
ונשאלת השאלה: הרי נגעי צרעת באים בגלל עוון לשון-הרע, כך שהופעתם על קירות בית החתן והכלה מוכיחה שהם לא נזהרים בשמירת הלשון. אם כן, מפני מה נזהרת התורה כל-כך בכבודם, והמשנה מלמדת לא לפגום בשמחתם?!
"אף-על-פי שחטא – ישראל הוא"
להבנת הדברים, יש לעמוד על מהות המושג 'מצוה':
הפירוש הפשוט של המילה 'מצוה' הוא 'ציווי'. אך ברובד עמוק יותר, פירושה הוא 'צוותא' – במשמעות של חיבור. כשיהודי מקיים מצוה, הוא מתחבר ומתאחד עם הקדוש-ברוך-הוא.
זו הסיבה שבגללה דוחים את ראיית הנגעים בבית החתן והכלה, למועד שלאחר סיום שבעת ימי השמחה. שמחת חתן וכלה היא 'שמחה של מצוה'. הנישואין הם מצוה גדולה, שהמקיים אותה מתחבר ומתאחד עם הקדוש-ברוך-הוא.
לכאורה נראה שמדובר בחתן וכלה חוטאים, שכן הנגעים הלבנים על קירות ביתם מסגירים את העובדה שהם 'מספרי לשון-הרע'. ועם זאת, המשנה מלמדת כי הקדוש-ברוך-הוא מייקר מצוה של כל יהודי, גם אם הוא רשע, כדברי חז"ל2 "ישראל, אף-על-פי שחטא – ישראל הוא". לכן, אין לפגום ב'שמחה של מצוה' של אף אחד, יהיה מי שיהיה.
דאגה לממונו של רשע
בדיני הנגעים, יש הלכה נוספת המעידה על אהבת ה' לבני ישראל, גם אם אינם עושים את רצונו:
התורה אומרת שאם הוחלט כי הבית טמא, הכהן מְצַוֶה להוציא את כל כלי הבית החוצה, ורק אחר-כך יוכרז הבית כטמא. וזאת, על-מנת שכלי הבית לא יטמאו, ולא ייגרם נזק לרכושו של בעל הבית. וגם כאן אמרו חכמים3: "חסה התורה על ממונו הבזוי של רשע".
ואם התורה דואגת כל-כך לממונו של החוטא, בוודאי שהשומר תורה-ומצוות והולך בדרך הישרה, זוכה שהקדוש-ברוך-הוא אוהבו ודואג לכל מחסורו בגשמיות וברוחניות.

