היטהרות בדברים שליליים?!
לפני עבודת המשכן, נדרשו הכוהנים לרחוץ את ידיהם ואת רגליהם1. לשם כך, הוצב במשכן כיור מיוחד ובו כמה ברזים, כדי שכמה כוהנים יוכלו לרחוץ את עצמם במקביל.
הכיור היה עשוי מנחושת, ונעשה מ"המראות הצובאות"2. מראות בהן השתמשו נשות ישראל במצרים כדי להתקשט בפני בעליהן.
לכאורה, השימוש במראות אלו לעשיית הכיור, מעורר תמיהה:
איך יתכן שאחד מכלי הקודש הניצב במשכן, ומטרתו היא שהכוהנים ירחצו ויטהרו במימיו לפני עבודת הקודש, ייעשה ממראות ששימשו למטרות לכאורה שליליות?
ואכן, חז"ל אומרים שמשה רבינו בעצמו טען את הטענה הזו, והיה סבור שהשימוש במראות הללו לצורך עשיית הכיור, אינו ראוי3.
חביבות יתירה לפני ה'
ואכן, טענתו של משה ברורה. מראות שעשויות לגירוי היצר, אינן מתאימות למשכן, בו שורה השכינה. במקום המשמש כמקור הקדושה, לא מתאים שיימצאו דברים השייכים לתחום ההפוך.
עם זאת, לא קיבל הקדוש-ברוך-הוא את דברי משה, וציווה לעשות את הכיור דווקא מהמראות הללו. יתר על כן, עשיית הכיור ממראות אלו, הייתה חביבה לפני ה' יותר מכל מלאכת המשכן4. שכן, הרעיון שעומד מאחורי המשכן הוא להפוך מקום גשמי נחות לקדוש. והדבר קיבל ביטוי מודגש בהפיכת "המראות הצובאות", ששימשו למטרה שלילית, לכלי קדוש לה'. דווקא משום שיש בכך חידוש, היה זה חביב אצל ה'.
מנפילה להתרוממות
גם משה רבינו ידע את העיקרון הזה. משה היה מודע לכך שמטרת המשכן היא לרומם ולזכך את המציאות הנחותה. אלא שהיה סבור שכדי להשיג את המטרה הזאת, די בעצם העובדה שהמשכן עשוי מדברים גשמיים נחותים שהופכים למשכן ומקדש. אולם ה' רצה שהמקדש ייעשה לא רק מדברים נחותים, אלא אף מדברים שהיו שליליים.
מכאן אנו למדים, שגם מי שנפל חלילה בדברים לא רצויים, ומוצא את עצמו שקוע בדברים שהם היפך רצון ה', אין לו להתייאש. להיפך, עליו לנצל את הנפילה הזו כדי להתרומם גבוה יותר, התרוממות ועליה במידה כזו שגם הוא עצמו, שבעבר היה שקוע בדברים נחותים, יהפוך למקום שבו השכינה שורה.