מה החידוש במהירות?
בפרשתנו מספרת התורה על התגלות אלוקית מיוחדת במינה, לה זכה משה רבינו. הקדוש-ברוך-הוא נגלה למשה, "ויעבר ה' על פניו"1, ואמר לו את י"ג מידות הרחמים.
ועל התגובה של משה רבינו להתגלות הנעלית, מספרת התורה2: "וימהר משה, ויקוד ארצה וישתחו".
ויש להבין:
אין ספק שמשה רבינו עשה כל דבר בעבודת ה' בהתלהבות רבה במרץ ובמהירות. אם כן, מדוע דווקא כאן מדגישה התורה את הזריזות, ואומרת "וימהר משה"?
אל מול פני המלך
לפי פשוטם של דברים, משה השתחווה והודה על הבשורות הטובות ששמע מהקדוש-ברוך-הוא באותו המעמד, לפרושו של 'רבינו בחיי'3: "על דרך הפשט, השתחוויה זו הודאה על מידת החנינה והרחמים שהודיעו".
אולם, רש"י בוחר לפרש את הפסוק באופן אחר, ואומר: "כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו". כלומר, משה רבינו לא השתחווה בעקבות התוכן של דברי ה', וכתודה על הבשורה הטובה ששמע, אלא על עצם ראיית השכינה.
דברי רש"י מובנים, אם נשווה זאת לראיית מלך בשר-ודם. מיד עם ראיית פני המלך, משתחווים לו, ולא ממתינים עד שהמלך יסיים להשמיע את דבריו.
ראיית השכינה ממש
לפי פירוש רש"י על הכתוב, מיושבת היטב גם השאלה מדוע דווקא בהשתחוויה זו, התורה מדגישה שמשה רבינו עשה זאת במהירות.
אכן, בוודאי שמשה רבינו עשה הכל בזריזות. גם בכל פעם שהשתחווה לקדוש-ברוך-הוא היה זה במהירות רבה. אולם בדרך כלל, משה השתחווה לאחר סיום דברי ה'. כלומר, כל פעם שה' דיבר אליו, עם סיום הדברים, משה מיהר להשתחוות.
גם כאן, אילו הכתוב לא היה מדגיש "וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו", היה מקום לחשוב שמשה רבינו השתחווה בסוף הדיבור, לאחר ששמע את הדברים הנפלאים על מידותיו של הקב"ה.
ואולם, מכך שהכתוב שָׂם דגש חזק על המהירות, יש להסיק לפי שיטת רש"י, כי הפעם מדובר במהירות גדולה יותר מתמיד. בעוד שבדרך כלל, משה השתחווה רק בסיום דברי ה', הפעם הוא עושה זאת מיד עם תחילת ההתגלות, כי במקרה זה, ראה משה רבינו את השכינה בהתגלות מיוחדת. ולכן הזדרז והשתחווה מיד, עוד לפני הדיבור.

