היכונו לעבודה, היכונו לתפילה
הציוויים על עשיית כלי המשכן, נאמרו בפרשיות הקודמות, פרשת "תרומה" ופרשת "תצוה". יוצא מן הכלל, הוא כלי אחד שעליו מדובר בפרשתנו, פרשת "כי-תשא". זהו הכיור עליו מְצַוֶה הקדוש-ברוך-הוא את משה רבינו "ועשית כיור נחושת"1.
בשונה משאר כלי המשכן, ששימשו לעבודת המשכן עצמה, הכיור שימש כהכנה לעבודה. מהמים שבכיור, רחצו הכוהנים "את ידיהם ואת רגליהם"2, טרם שניגשו לעבודת הקודש.
מהכיור למדו חז"ל גם הלכה למעשה לימינו. כשם שבמשכן ובבית-המקדש, הניגשים לעבוד את ה' נדרשו לרחוץ את ידיהם ורגליהם תחילה, כך גם היום. התחליף לעבודת המקדש כיום, היא התפילה3. לפיכך, קודם שניגשים לעבוד את ה' בתפילה, נדרשת רחיצה, כשם שהכוהנים רחצו קודם עבודתם4.
לרחוץ את המהות
על אף שהרחיצה לפני התפילה נלמדת מהרחיצה בכיור לפני העבודה, יש הבדל בין שתי הרחיצות. הכוונה לדברי הרמב"ם שבבואו לפרט את הרחיצה הנדרשת לפני התפילה, כותב: "רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר-כך יתפלל"5. כלומר, קודם התפילה נדרשת גם רחיצת הפנים, דבר שלא נזכר ברחיצה מהכיור במשכן ובמקדש.
ויש לתמוה:
מאחר שהרחיצה לפני התפילה נלמדת מהרחיצה בכיור לפני העבודה, מדוע נוספה ברחיצה שלפני התפילה דרישה נוספת שלא קיימת במקור?
אלא שהתבוננות במשמעות הרחיצה, מלמדת שאכן יש צורך גם ברחיצת הפנים. שכן, יש שוני מהותי בין רחיצת ידיים ורגליים לרחיצת הפנים. הידיים והרגליים משמשות אותנו לפעולות ומעשים חיצוניים. לכן, רחיצתן מסמלת טהרה וזיכוך של כוחות המעשה שבאדם. בפנים לעומת זאת, נמצאים הכוחות הנעלים שבאדם. ועל כן, רחיצתם מסמלת זיכוך של המהות הפנימית של האדם.
תמיד ניתן לזכך
עם זאת, בזמן שבית-המקדש היה קיים, רחיצת הפנים לא הייתה הכנה הכרחית לעבודת הקודש. באותה שעה, בני ישראל היו בדרגה מרוממת ונעלית, ופנימיותם הייתה זכה6. לכן הדרישה הייתה לרחוץ ולזכך רק את הכוחות החיצוניים, כוחות המעשה הבאים במגע עם העולם.
לעומת זאת, במצבנו כיום יש צורך גם ברחיצת הפנים. במצב נחות יותר, גם הכוחות הפנימיים של האדם עשויים להיפגם לפעמים, ויש צורך לרחוץ ולטהר גם אותם. יחד עם זאת, יש לזכור את המסר המעודד שבדברים – גם כאשר האדם חש שפנימיותו נפגמה, אין לו ליפול ברוחו. תמיד ניתן לרחוץ ולזכך גם את הכוחות הפנימיים.