שילוב ניגודים?
מצוה על כל אחד לתת מידי שנה תרומה למקדש לצורך הקרבנות. ובתרומה זו יש חידוש מיוחד, שהמצווה היא לתת דווקא "מחצית", ככתוב1 "זה יתנו כל העובר על הפקודים, מחצית השקל". כלומר, במקום לכתוב את הסכום המדויק הנדרש שהוא עשרה גרה, התורה שמה דגש על העובדה שמדובר בנתינה של "מחצית", דבר לא שלם.
חידוש נוסף שישנו במצווה זו, הוא ההלכה שיש לתת את כל התרומה בבת אחת, ולא לפצל זאת לכמה נתינות. וכדברי הרמב"ם2: "אינו נותנו בפעמים רבות, היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת".
והדברים דורשים ביאור:
לכאורה, שני חידושים אלו נראים מנוגדים. בעוד שהחידוש הראשון, החובה לתת 'מחצית', מבטא דווקא את אי-השלימות, בא החידוש השני ומדגיש את ההיפך הגמור. יש כאן איסור של חלוקה לחלקים, ודגש על החובה שהנתינה תהיה שלימה.
אחד ממש עם הבורא
להבהרת הדברים, יש לעמוד על המשמעות הפנימית של המושג 'מחצית'. מוסבר על כך בתורת החסידות, שנתינת "מחצית השקל" בלבד, ולא שקל שלם, היא רמז שעל האדם להרגיש תמיד שאינו מושלם. האדם כשלעצמו הוא רק מחצית, וכדי להיות שלם, הוא זקוק לחיבור עם הקדוש-ברוך-הוא שהוא המחצית השנייה.
ולא מדובר בתחושות בלבד, אלא זו האמת. לכל יהודי יש נפש אלוקית, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. וכאשר יהודי מתחבר לקדוש-ברוך-הוא, זו התחברות בין שני חלקים של דבר אחד.
הכרה זו שהאדם הוא חלק מהקדוש-ברוך-הוא, באה לידי ביטוי מעשי, בשעה שיהודי נדרש למסירות-נפש. כשיהודי משליך את חייו מנגד, ומתמסר לקדוש-ברוך-הוא בהתמסרות מוחלטת, הוא נותן ביטוי לתחושה ולהכרה שלו שהוא דבר אחד ממש עם הקדוש-ברוך-הוא, ואין לו חיים משלו הנפרדים מהבורא יתברך.
נתינה מלאה בבת אחת
לפי זה מובן, כי שני החידושים שב"מחצית השקל" אינם סותרים זה את זה אלא משתלבים היטב יחד. החידוש הראשון, שיש לתת דווקא "מחצית", ולזכור שיהודי איננו מציאות שלימה הנפרדת מהקדוש-ברוך-הוא, בא לידי ביטוי דווקא בחידוש השני, בנתינה והתמסרות מלאה של כל כולו לה', לא חלקים-חלקים.
זוהי מהותה של עבודת ה' ברמה של מסירות-נפש. היהודי נותן לקדוש-ברוך-הוא את כולו, בלי להתחשב בשום שיקולים ובלי דחיות ועיכובים. כשיהודי זוכר שהוא רק חצי, וה' הוא המציאות האמיתית שלו, הוא לא נותן לה' מעט-מעט, קצת היום וקצת מחר, אלא נותן את כל כולו לה' בבת אחת.