לא לערב עצב בשמחה
בסיומה של פרשת משפטים, התורה מתארת את עלייתו של משה רבינו להר סיני, לקבל את לוחות הברית. באותה עת, גדולי האומה, ובהם בניו של אהרן הכהן, נדב ואביהוא, נחשפו לגילוי אלוקות, מעבר לרמה שהייתה מותרת להם1.
בעקבות זאת, נגזרה עליהם מיתה מן השמים. אולם ביצוע העונש נדחה, ככתוב "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו"2. על מנת לא לערב את השמחה על קבלת התורה – עם עצב3.
כסימוכין לכך ש"אצילי בין ישראל" הם גדולי האומה, רש"י מוכיח מפסוקים אחרים כי "אציל" פירושו "גדול". ואולם, רש"י אינו מסתפק בהוכחה אחת, אלא מביא לא פחות משלוש הוכחות.
ויש לתמוה:
מה הסיבה לכך? מדוע לא די בהוכחה אחת?
ההסבר הוא שזו דרכו של רש"י. כאשר בכל אחת מההוכחות כשלעצמה קיים קושי מסוים, הוא מביא מספר ראיות – וזה המצב גם כאן.
גם תואר וגם פועל
הקושי להוכיח את משמעות המילה "אציל", נובע מהשימוש הכפול במילים משורש זה. לעיתים הן משמשות כתואר, ולעיתים כפעולה.
הבה נבחן את שתי ההוכחות הראשונות של רש"י, ונראה את השוני בין השתיים.
הראיה הראשונה היא מהפסוק "ומאציליה קראתיך"4, שם מפרש רש"י את משמעות המילה "אציליה" – "הגדולים שבהן". זו אכן הוכחה לשימוש בביטוי זה כלפי בני אדם. מצד שני, להוכחה הזו יש חיסרון כי בפסוק "ומאציליה קראתיך" מדובר על אומות העולם, בעוד שכאן, בפסוק "ואל אצילי בני ישראל", מדובר בגדולי האומה היהודית.
כדי להוכיח שלא מדובר ביטוי הנפוץ רק בקרב אומות העולם, ממשיך רש"י ומביא ראיה נוספת. הפעם מהכתוב "ויאצל מן הרוח"5. פסוק זה אמנם מדבר על "האצלה" כפעולה ולא כתואר, אך הביטוי הוא בהתייחסות לגדולי האומה היהודית.
ללא מילה מיותרת
אם כן, שתי הוכחות אלו יחדיו נותנות את התמונה הכוללת. כשאחת מוכיחה את השימוש במילה זו כתואר לגדולים ונכבדים, והשנייה מוכיחה את הרלוונטיות בשימוש בביטוי הזה כלפי בני ישראל.
הדיוק המדהים הזה, אותו רש"י מלמד אותנו במילים ספורות, מראה עד כמה דברי חז"ל מדוקדקים, ואין בתורתם אף מילה מיותרת. עלינו להשקיע ולהתאמץ בלימוד התורה, וכך נזכה להבין ולראות זאת.